"אמא, זה הסיפור שלי": על שרנטינג, שיתוף הורי ופרטיות הילד.

יעל בת ה-11 מצאה את היומן של אמא שלה וקראה בו. כשאמא שלה גילתה היא כעסה עליה נורא, הסבירה לה ארוכות על כמה זה חשוב לכבד את שאר בני הבית ולא להפר את הפרטיות שלהם. באותה השבת אמא של יעל סיפרה לדודים ולסבא וסבתא סביב השולחן משהו חמוד שקרה ליעל השבוע. יעל התפרצה בכעס: "את הרי אמרת שחשוב לשמור על הפרטיות, והסיפור הזה הוא שלי!". המקרה הזה מחדד שאלה שרבים מאיתנו נוטים להתעלם ממנה: למי באמת שייך הסיפור?

מה זה שרנטינג (Sharenting) ולמה זה מעסיק אותנו

הרבה פעמים הורים מספרים לחברים ולבני המשפחה המורחבת סיפורים חמודים, מצחיקים או מביכים שקרו השבוע לילדים שלהם. כשהילדים הם בני שנתיים או שלוש זה אכן חמוד. אצלנו בבית קראו לזה "פנינים". כל אותם שיבושי לשון חמודים שהילדים עושים כשהם רק מתחילים לדבר, או שאלות מבריקות שהם שואלים. הורים מרגישים נחת מהילדים ומתרגשים לשתף את סביבתם במה שעובר עליהם כשהם רואים שהילדים שלהם מתפתחים ולומדים דברים חדשים. הרבה הורים מרגישים גאווה, כאילו ההתפתחות של הילדים שלהם מעידה משהו עליהם. זה כמו 'חלון הראווה' של המשפחה. הורים גם מעלים לרשת תמונות מהטיול המשפחתי ומספרים אנקדוטות מצחיקות, ולעיתים גם מביכות, שקרו להם.

התופעה זכתה לכינוי sharenting, שילוב של המילים 'הורות' ו'שיתוף': sharing ו- parenting.

הגבול הדק שבין גאווה הורית לבין חדירה לפרטיות

אם יובלי הקטנה אמרה משהו מצחיק בגן, של מי הסיפור? האם זה סיפור של הוריה? או שלה?

הפסיכולוג ההתפתחותי דייוויד אלקינד טען שהילד, במיוחד לקראת גיל ההתבגרות, חי בתחושה של 'קהל מדומיין'. הוא מרגיש כאילו כל תנועה שלו נבחנת. כשההורה הופך את הקהל הזה לאמיתי, בין אם בפוסט בפייסבוק ובין אם בפורום משפחתי, הוא עלול להגביר אצל הילד את החרדה החברתית ואת תחושת הבושה.

ומה דעתכם על הרגע בו הילדה מקבלת ווסת לראשונה בחייה. האם זה סיפור שלה או של הוריה? סביר שההורים מתרגשים מאוד גם בעצמם, האם לגיטימי שהם יספרו את זה לסבא וסבתא? ולדודים (האחים של ההורים)? האם ההתרגשות של ההורים מצדיקה את חשיפת הרגע הכי פרטי של בתם?

החוקרת סנדרה פטרוניו פיתחה את התיאוריה "ניהול הפרטיות בתקשורת" (CPM) והיא מסבירה שברגע שאנחנו משתפים מידע על אדם אחר אנחנו הופכים ל'בעלים משותפים' של המידע. הבעיה מתחילה כשיש פער בציפיות: ההורה בטוח שהוא רק 'משוויץ' בילד, אבל הילד חווה 'מערבולת גבולות' (Boundary turbulence), תחושה שהמרחב הבטוח שלו נפרץ ללא רשותו.

פטרוניו טוענת שמשפחות בהן יש חדירות גבוהה של גבולות (הורים שמספרים הכל ולכולם) גורמות לילדים לחוש צורך בהסתרה מוגברת בבגרותם, כמרד על כך שלא כיבדו את פרטיותם בילדות. חלקם מתקשים בבניית מערכות יחסים זוגיות, בשל הקושי בשיתוף ובשל תחושת החדירה לפרטיות.

הסיפור שאנחנו כותבים עבורם: על העקבה הדיגיטלית

יש הורים שמאוד נזהרים ולא מעלים תמונות של הילדים שלהם בכלל, אבל הורים אחרים משתפים ברשת תמונות וסיפורים אודות הילדים ולמעשה בונים עבורם פרופיל דיגיטלי מבלי לקבל למעשה הסכמה מהילדים עצמם. כשהילדים הללו יגדלו, כבר יהיה להם פרופיל דיגיטלי עמוס בתמונות ושיתופים מימי ילדותם. יתכן שזה ישמח אותם והם יאהבו את הפרופיל שנבנה עבורם, אבל יתכן שזה יביך אותם ויגרום להם לתחושת חדירה לפרטיות.

סטייסי שטיינברג היא משפטנית וחוקרת והיא טוענת שההורים הם נאמני המידע של ילדיהם ותפקידם לשמור על המידע הזה עד שהילדים יהיו בוגרים מספיק, כדי לנהל אותו בעצמם. מצד אחד יש לילד זכות לפרטיות, היא אומרת, אך מנגד, לפחות בגילאי הגן, האם לא מדובר במשהו ששייך גם להוריו ולחופש הביטוי שלהם? ההורים הם גם שומרי הסף, שאמורים לשמור על פרטיותו של הילד וגם אחראים על הייצוג שלו בעולם לפני שהוא יכול לעשות את זה בעצמו. היא ממליצה להורים להפעיל שיקול דעת ולהיזהר, ולהימנע, למשל, מפרסום תמונות של ילדיהם בעירום, גם בגילאים מאוד צעירים.

האמת היא שמדובר בתהליך הדרגתי. כשהילדים הם בני פחות משנה, ברור שהסיפור שייך להורים וזה לגיטימי וטבעי לשתף את החברים ואת בני המשפחה המורחבת בכל שלב התפתחותי שלהם (למדו למחוא כפיים, למדו לשבת, לזחול, לדבר). אבל בשנים הבאות אמור להתרחש תהליך הדרגתי שבו הסיפורים יהפכו להיות פחות ופחות של ההורים ויותר ויותר של הילדים עצמם. על ההורים להיות רגישים ולהקטין בהדרגה את מידת השיתוף של הסביבה במה שקורה לילדים. על ההורים להיזהר במיוחד לגבי שיתופים ברשתות החברתיות. השיתוף ברשת מופץ לעיני הרבה יותר אנשים והוא גם עתיד להישאר פומבי לנצח.

איך נדע מתי?

נסו לבחון את המצב אצלכם בבית: האם הילדים שלכם אוהבים שאתם משתפים את בני המשפחה המורחבת בסיפורים חמודים עליהם? נסו לשים לב לסימנים. אפשר לראות בשפת הגוף של הילדים, האם הם מסתגרים? מנסים להתרחק? אם הילדים מראים סימנים של אי נוחות סביב השיתוף אולי הגיע הזמן לשקול ולסנן ולא לשתף כל מה שקורה להם (אם קשה לכם לבד - בואו לקבל עזרה בהדרכת הורים).

גם אם הילד עדיין בגן תוכלו להתחיל לשאול אותו לפני שתספרו סיפור שלו לסביבה. כך תחנכו אותו לכבד פרטיות של אנשים על ידי דוגמה אישית ושמירה על פרטיותו שלו.

מה דעתכם? נסו את זה בבית.

שאלות נפוצות:

מאיזה גיל הילד באמת מתחיל להרגיש פגיעה מהשיתוף?

המודעות ל"קהל מדומיין" ולמבט של הסביבה מתעצמת לקראת גיל ההתבגרות, אך סימנים של אי-נוחות יכולים להופיע כבר בגילאי בית הספר היסודי. עם זאת, המחקר מראה שגם שיתוף על פעוטות בונה להם "פרופיל דיגיטלי" שהם לא בחרו בו, ולכן האחריות שלנו כ"נאמני מידע" מתחילה מהיום הראשון.

האם זה אומר שאסור לי לספר שום דבר חמוד על הילד שלי לסבא וסבתא?

ממש לא. שיתוף בתוך המשפחה המורחבת מייצר חיבור והנאה משותפת. הנקודה הקריטית היא ההדרגתיות. ככל שהילד גדל, עלינו להעביר את "בעלות המידע" אליו. אם אתם רואים שהילד מגיב בכעס או במבוכה סביב השולחן, זה סימן שהגבול שלו נפרץ.

האם שיתוף ברשתות חברתיות מסוכן יותר משיתוף סביב שולחן השבת?

מבחינה פסיכולוגית, שניהם יכולים להביך. עם זאת, ברשת המידע נשמר לנצח ויוצר עקבות דיגיטליים. עבור הילד, התחושה ש"כולם רואים אותי" (הקהל המדומיין) הופכת למציאותית הרבה יותר כשהסיפור מפורסם בפייסבוק או באינסטגרם, מה שעלול להגביר חרדה חברתית.

מה קורה אם כבר שיתפתי המון בעבר?

אף פעם לא מאוחר לתקן. אפשר לשבת עם הילדים (אם הם בוגרים מספיק), לעבור יחד על תמונות או פוסטים שפרסמתם, ולשאול אותם מה הם מרגישים לגבי זה. עצם ההתייעצות והכבוד לדעתם מחזקים את האמון ביניכם ומבהירים להם שאתם מכבדים את המרחב הפרטי שלהם מעכשיו והלאה.

אם הילדים שלכם הם "בונקר" ולא משתפים אתכם בכלום - היכנסו לקרוא על איך ללמד לשתף?.

גם אתם חולמים ללוות הורים? בואו להגשים את החלום:

היכנסו לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי).