הוא מתלבש לבד בבוקר, מוותר בקלות לאחים שלו, תמיד משתף פעולה. הוא הילד הזה שהוא "מתנה". בבית שבו יש ילד אחר שמאתגר את המערכת, תופס המון תשומת לב ומצריך משאבים רבים של ויסות וסבלנות, הילד הנוח נתפס כמו אי של שקט. אנחנו נושמים לרווחה וממלמלים לעצמנו: "לפחות איתו הכל קל". אבל האמת היא שהילד הזה לא הפך להיות "בסדר" באופן קסום. לעיתים קרובות, הוא פשוט שותף סמוי ולא מודע לניהול הלחץ בבית. במצבי הקיצון של התופעה הזו מדובר ב פָּרֶנְטִיפִיקַצְיָה, או ילד הורי (Parentification). המונח ת

אם היינו מקליטים אתכם במשך יום שלם בבית שלכם, כשאתם מדברים אל הילדים שלכם, מה היינו מגלים בהקלטה? איזה אחוז מהדיבור שלכם קשור בתפעול וניהול? חוקרים בתחום הפסיכולוגיה והמשפחה ערכו מחקרים שבהם הקליטו הורים בסביבתם הטבעית. הם גילו שבמרבית המשפחות, עיקר האינטראקציה מבוסס על "שיח עסקי-תפעולי": תלבש מעיל, בוא לאכול, תניח את הטלפון, תפסיק להציק לאחותך. הבעיה היא כמובן לא בעצם קיומן של הוראות והנחיות, הבית הרי צריך להתנהל. הבעיה היא בדומיננטיות המוחלטת שלהן. כשהתקשורת היומיומית מצטמ

"זה לא כזה נורא, אתה מגזים", "אם היית מקשיב לי מלכתחילה זה לא היה קורה", "תעשה את זה ככה, זה יותר נכון". אלה רגעים קטנים, יומיומיים: אנחנו מתקנים, מסבירים, מכוונים, או יודעים בשביל הילד מה נכון להרגיש ומה נכון לעשות. לפעמים זה קורה כשהילד חוזר עצוב ואנחנו מיד מסבירים לו שזה "לא באמת כזה נורא". לפעמים כשאנחנו מתקנים אותו עוד לפני שסיים לחשוב לבד, ולפעמים כשאנחנו משוכנעים שאנחנו פשוט יודעים טוב יותר. כל אחד מהרגעים האלה, בפני עצמו, הוא חלק טבעי מהורות. אבל לפעמים, בלי לשים לב,

אומרים שבזוגיות צריך לדבר על הכל. אבל מסתבר שלפעמים דווקא הדיבור מייצר את הבעיה. כשיש דברים שמפריעים לנו אנחנו הרבה פעמים מרגישים צורך לדבר עליהם. זה נובע גם מתוך צורך לפרוק, לאוורר, להקל על עצמנו את העול בנשיאת העניין לבדנו. אם נדבר על הדברים נוכל אולי להשיג בהירות או לפחות תחושה של שליטה. ומסתתרת כאן גם תקווה לשינוי, אם הפרטנר שלנו רק יבין את מה שעובר עלינו אולי נוכל לפתור את הבעיה? אבל מחקרים מראים שכשאנחנו פורקים ומתאווררים בדרך הזו, אנחנו לא מתקדמים לעבר פתרון, לפעמים אנ

יעל בת ה-11 מצאה את היומן של אמא שלה וקראה בו. כשאמא שלה גילתה היא כעסה עליה נורא, הסבירה לה ארוכות על כמה זה חשוב לכבד את שאר בני הבית ולא להפר את הפרטיות שלהם. באותה השבת אמא של יעל סיפרה לדודים ולסבא וסבתא סביב השולחן משהו חמוד שקרה ליעל השבוע. יעל התפרצה בכעס: "את הרי אמרת שחשוב לשמור על הפרטיות, והסיפור הזה הוא שלי!". המקרה הזה מחדד שאלה שרבים מאיתנו נוטים להתעלם ממנה: למי באמת שייך הסיפור? מה זה שרנטינג (Sharenting) ולמה זה מעסיק אותנו הרבה פעמים הורים מספרים לחברים ולב

'אני לא מוכנה יותר' נועה קמה בזעם באמצע הפגישה, 'אני עוזבת' היא הכריזה. היא ויובל הגיעו לטיפול זוגי כשהקרע כבר היה עמוק ונראה כאילו בלתי ניתן לגישור. אם היא הייתה כותבת פוסט בפייסבוק ומספרת על הכאב שלה היא הייתה מקבלת מבול של תגובות שמעודדות אותה לזרוק אותו ולחפש לעצמה מישהו טוב יותר. אבל האמת היא שנועה לא באמת מסוגלת ללכת. היא כבר אמרה לעצמה עשרות פעמים ש"הפעם זה נגמר" ושוב ושוב מצאה את עצמה נשארת. בפגישה אחרת אורי יושב מולי ומסביר לי שהוא מתלבט. הוא מעלה טיעונים בעד וטיעוני

"אני משתגעת, אני לא יכולה יותר," היא כתבה בפייסבוק, "שמישהו ייקח את הילדים ממני". אפשר להבין הורים שמרגישים ככה בשנים האחרונות. מגפת הקורונה, ואז המלחמה, ושוב אין לילדים מסגרות חינוכיות, אי ודאות כלכלית ותעסוקתית, עלייה בדיווחים על חרדות של ילדים וגם של הורים. המון מצבים של רגרסיה: ילדים שחזרו להרטיב בלילה, הרבה התפרצויות זעם וילדים שנצמדים להורים. הרבה הורים מרגישים שהם "על הקצה", שהם לא יכולים יותר. ההורות של השנים האחרונות מתאפיינת בסטרס מתמשך. ומה הבעיה עם הורות תחת סט

כשמדונה, בת ה-65, פרסמה שיש לה חבר בן 29, היא דיווחה שהיא מאושרת ושמדובר באהבה גדולה, אך זכתה למבול של תגובות קשות. טענו כלפיה שזה "לא מכובד", וכלפיו שהוא שם רק בשביל הכסף. מדונה בטוחה בעצמה, אך זוגות רבים שאינם מפורסמים ומתמודדים עם הפרשי גילאים משמעותיים, חווים קושי דומה. אל הקליניקות לטיפול זוגי מגיעים זוגות שסובלים מיחס עוין של הסביבה והמשפחה. המתח שהביקורת מייצרת עלול לחלחל אל הדינמיקה הזוגית ולהוביל למריבות ואפילו לפרידה. פער גילאים בזוגיות: המציאות בשטח אצל רוב הזוגות

במאמר "למה אנחנו בכלל נכנסים לזוגיות" דיברנו על כך שזוגיות היא לא רק מקלט בטוח, היא גם מנוע לצמיחה. קראנו לזה 'התרחבות עצמית', היכולת שלנו לבנות קומה חדשה בבית הזוגי שלנו. להכניס חידושים שיוסיפו ריגוש ועניין וישמרו על הזוגיות שלנו לאורך שנים ארוכות. אבל איך עושים את זה בפועל? איך בונים את הקומה הזוגית החדשה הזו כשהיומיום דורש מאיתנו בעיקר לתחזק את היסודות (עבודה, ילדים, משכנתא)? הרבה זוגות מבינים שחשוב להשקיע זמן זוגי ולהקפיד על דייטים זוגיים קבועים. יש זוגות שיש להם יום קבוע

רוב בני האדם כמהים להיות בזוגיות. פסיכולוגים ניסו במשך שנים להסביר את התופעה. ארתור ואליין ארון הם זוג חוקרים שפרסמו בשנות ה-80 את הרעיון המעניין שלפיו אנחנו נכנסים לזוגיות כי יש לכל אחד מאיתנו דחף בסיסי וראשוני להתרחב . להגדיל את היכולות שלנו, את המשאבים שלנו, את הידע שלנו ואת תחושת הזהות שלנו. אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו יותר ממה שהיינו אתמול. אחת הדרכים המהירות והעוצמתיות ביותר להתרחבות כזו היא מערכת יחסים קרובה. כשאנחנו מתחברים לאדם אחר, אנחנו זוכים לגישה למשאבים שלו (חברים

גם אתם חושבים שהילד "עושה לכם דווקא"? הרבה הורים מתוסכלים מהקושי להוציא את הילד מהמסך ולעבור לפעילות אחרת. גם מעברים אחרים נתפסים כבלתי אפשריים: לבוא להתקלח, לצאת מהמקלחת, לבוא הביתה בתום ביקור אצל סבתא או אצל חבר, לבוא אל שולחן האוכל, לעזוב את המשחק כדי להתלבש, להתארגן או לצאת מהבית. למה זה כל כך קשה? הרבה הורים מנסים את שיטת חמש הדקות. מה שנקרא בשפה המקצועית 'הטרמה' (מהמילה טֶרֶם). הרעיון הוא לעדכן את הילד מראש, שעוד מעט נצטרך לעצור את המשחק, לכבות את המסך ולעבור לעשות משהו

הפרעת קשב היא תופעה נוירו-התפתחותית. במילים פשוטות: אצל אנשים עם הפרעת קשב, המוח פועל לפי חוקים קצת אחרים. בלב העניין נמצאת מערכת התגמול. כשאנחנו עושים משהו נעים או מעניין, המוח מפריש דופמין, חומר שגורם לנו לתחושת הנאה וסיפוק. אצל אנשים עם הפרעת קשב, הדופמין מתפנה מהר מדי מהמערכת, ולכן הם חווים פחות "תגמול" מפעולות יומיומיות. כדי להרגיש סיפוק ולהצליח להתרכז, המוח שלהם זקוק לגירויים חזקים במיוחד . מה מפעיל את הדופמין אצלם? פעולות עם עניין אישי גבוה (תחביב אהוב). אתגרים משמעותי