למה ה-5 דקות האחרונות הן תמיד שעה? המדע שמאחורי הקושי להיפרד מהמסך.
- לפני 15 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
גם אתם חושבים שהילד "עושה לכם דווקא"? הרבה הורים מתוסכלים מהקושי להוציא את הילד מהמסך ולעבור לפעילות אחרת. גם מעברים אחרים נתפסים כבלתי אפשריים: לבוא להתקלח, לצאת מהמקלחת, לבוא הביתה בתום ביקור אצל סבתא או אצל חבר, לבוא אל שולחן האוכל, לעזוב את המשחק כדי להתלבש, להתארגן או לצאת מהבית. למה זה כל כך קשה?
הרבה הורים מנסים את שיטת חמש הדקות. מה שנקרא בשפה המקצועית 'הטרמה' (מהמילה טֶרֶם). הרעיון הוא לעדכן את הילד מראש, שעוד מעט נצטרך לעצור את המשחק, לכבות את המסך ולעבור לעשות משהו אחר. יש ילדים שהשיטה הזו עובדת איתם מצוין. אבל יש בתים שבהם חמש הדקות הללו מתארכות שוב ושוב. למה זה קורה? ומה אפשר לעשות?
הגורם הקוגניטיבי
חוקרים כמו מונסל (Monsell, 2003) הגדירו את המושג Switch Cost מחיר ההחלפה, המתייחס למחיר שעלינו לשלם כשאנחנו עוברים ממשימה אחת לשנייה. המוח שלנו "משלם" אנרגיה במעבר הזה. היכולת לעשות את המעבר היא חלק מהתפקודים הניהוליים של המוח שלנו והיא דורשת גמישות קוגניטיבית. אצל ילדים הגמישות הזו פחות מפותחת, במיוחד אם הם מתמודדים עם הפרעת קשב או עם קושי בוויסות חושי. לעיתים הטרמה מילולית בלבד אינה מספיקה, כי היא דורשת מהילד "להחזיק בראש" מושג עתידי ומופשט כשהוא שקוע בהווה. במקרה כזה הילד יזדקק מאיתנו לעזרה נוספת.
הגורם החושי
המרפאה בעיסוק והחוקרת פרופסור וויני דאן, מהמובילות בעולם בתחום העיבוד החושי, מסבירה שכל אחד מאיתנו נמצא על ספקטרום של רגישות לגירויים. כשאנחנו עוברים מסביבה רועשת (למשל הגן) אל סביבה שקטה (למשל האוטו), המערכת העצבית שלנו צריכה להסתגל לעוצמת הגירויים החדשה. יש ילדים שזקוקים לעזרה וליותר זמן כדי להסתגל למצב החדש. במקרים כאלה התפרצות הזעם של הילד היא לא על "מי פתח ראשון את הדלת", אלא על הקושי של המערכת החושית שלו לעכל את המעבר הפיזי מהחוץ (הרועש) לפנים (השקט).
הגורם ההתנהגותי
בנוסף, בהרבה בתים, כשהילד מסרב לעבור בנעימים מפעילות לפעילות הוא זוכה להמון התייחסות מאבא או מאמא. ההורים משוחחים איתו, מפצירים בו שוב ושוב לבוא, כועסים עליו או מענישים אותו. אלה אמנם התייחסויות לא נעימות, אבל מבחינה פסיכולוגית עדיף הורה כועס מהורה שקוף. זוהי "תשומת לב שלילית". הילדים שלנו לומדים מהר מאוד מה עליהם לעשות כדי לגרום לנו להניח את הסלולרי ואת שאר העיסוקים ולהתייחס אך ורק אליהם. אם זה המצב אצלכם, נסו להקטין את עוצמת התגובה שלכם במעברים ותראו שהילדים לומדים לעבור יותר בקלות.
מה עוד נוכל לעשות כדי להקל על ילדים שמתקשים במעברים?
הטרמה, שיטת 5 הדקות ו"גשרים" למעבר קל.
הזכרנו כבר את שיטת 5 הדקות. מחקרים מתחום ה- Applied Behavior Analysis (ABA) הראו שמתן התראות מוקדמות מייצר יציבות וציפיות, ומפחית משמעותית את הקושי במעברים. עבור חלק מהילדים מספיקה אמירה מילולית, אך עבור אחרים דרושה התראה ויזואלית ברורה יותר, כמו שעון חול או טיימר. אפשר גם להשתמש ב"גשרים", למשל, לאפשר לילד לקחת איתו צעצוע מהפעילות הנוכחית אל הפעילות הבאה כדי לייצר המשכיות שתקל על הפרידה מהמשימה הקודמת.
התמודדות עם היפר-פוקוס.
אם לילד יש הפרעת קשב, ייתכן שהוא נכנס למצב של היפר-פוקוס. במצב כזה הילד כל כך מרוכז, עד שהוא באמת לא שומע כשמדברים אליו. במקום לצעוק מרחוק, נסו להצטרף אליו לכמה רגעים: התעניינו במה שהוא עושה, שאלו שאלה על המשחק, ורק אחרי שיצרתם קשר עין וחיבור לעולמו, עודדו אותו לעבור לפעילות הבאה.
תיקוף רגשי וצמצום גירויים.
זכרו לא לבטל את הרגשות של הילד. עבורו הפעילות הנוכחית היא עולם ומלואו. תוכלו לומר לו: "אני יודעת שזה ממש קשה להפסיק לשחק עכשיו, המוח שלך ממש נהנה מהבנייה, בוא נעבור יחד". קל יותר לעשות זאת כשזוכרים שלא מדובר בילד רע, אלא בקושי נוירולוגי אמיתי.
בנוסף, שימו לב לסביבה: האם יש רעש? אורות חזקים? לקראת שינה או פעילות רגועה, עמעמו אורות והנמיכו את הקול. צמצום הגירויים על המערכת החושית יקל על הילד לעשות את המעבר בעצמו.
נסו את זה בבית ואם קשה לכם לבד – בואו להדרכת הורים.
לקריאה על תסכול של ילדים - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים ללוות הורים? בואו להגשים את החלום:
לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי) - היכנסו לכאן.
לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי - היכנסו לכאן