'כל בוקר אותו סיפור,' הם מספרים לי שוב ושוב בקליניקה, 'איתיצ'וק לא מוכן ללכת לגן בלי הצעצוע ששיחק בו בבוקר' או 'יעלי לא מוכנה להיכנס לגן בלי השקית הקטנה עם הקורנפלקס'. הילדים שקועים בבית במשחק או באוכל כשההורים כבר ממהרים לצאת לגן ומשם להספיק להגיע לעבודה בזמן. ההורים משכנעים את הילדים לבוא איתם על ידי שנותנים להם לקחת איתם את המשחק לדרך או לשים את הקורנפלקס בשקית קטנה ולכרסם ממנו באוטו, בדרך לגן. העניין הוא שכשמגיעים לגן קשה לאיתי לשחרר את הצעצוע ויעלי אוחזת בחוזקה בשקית הקורנפלקס ושניהם מתעקשים להמשיך ולהחזיק בצעצוע ובשקית גם כשנכנסים לגן.
אם ננסה בשלב הזה לדרוש מהם להיכנס לגן בידיים ריקות, יתכן שהילדים יבכו ותהיה סצנה קורעת לב בכניסה לגן.
לרוב הילדים אכן קשה לעשות מעברים חדים כאלה. אין להם עדיין תפיסה מפותחת של זמן, כך שכשהם מתחילים לשחק בבית, הם שוקעים במשחק ולא מודעים לכך שיש רק כמה דקות פנויות ותיכף צריך יהיה לצאת.
תארו לעצמכם שהייתם שוקעים באיזו מטלה שעליכם לעשות או בספר או סדרה ופתאום היה צורך לעצור באמצע וללכת, נכון שזה לא היה נעים?
אבל בבוקר כולם ממהרים ואין לנו ברירה. אז מה עושים?
הורים רבים מאפשרים לילדים לקחת איתם את הצעצוע הקטן או את השקית עם הקורנפלקס וזוכים בעוד כמה דקות של שקט, בדרך לגן. אבל מה יקרה בגן?
כשיעלי נכנסת עם שקית הקורנפלקס, יתכן שהגננת לא תרשה לה להיכנס עם זה לגן ותיקח ממנה את זה בכניסה. אם זה מה שיקרה יתכן שיעלי תבכה, אבל ליד הגננת היא בדרך כלל תעשה סצנה הרבה יותר קטנה, אם בכלל, לעומת מה שהיה קורה בבית.
אם הגננת תאפשר ליעלי להיכנס עם הקורנפלקס לגן – מה יקרה אז?
הילדים האחרים ירצו גם וייגשו אליה לבקש ממנה שתכבד אותם. יתכן שיעלי תאהב את תשומת הלב החברתית הזו ותכבד בשמחה את הילדים האחרים, אבל יתכן שהיא תחוש מאוימת מכך שכל כך הרבה ילדים רוצים לחלוק איתה את מעט הקורנפלקס שיש לה. כך אבא של יעלי חסך מעצמו את הבכי בבוקר, אבל העמיד את יעלי, כבר בתחילת היום בגן, בפני התמודדות חברתית מורכבת. אם יעלי תסרב לשתף, הילדים עלולים להתרחק ממנה ואם היא תסכים לשתף, הם עלולים לגמור לה את כל מה שיש לה.
ומה יקרה לאיתי? אם הוא ייכנס לגן עם הצעצוע יתכן שילדים אחרים בגן ייגשו אליו וירצו לשחק בצעצוע שלו. יתכן שאיתי ישמח מזה וישתף אותם במשחק, אבל פעמים רבות ילדים במצב הזה לא רוצים לשתף וחשים מאוימים מכל הילדים שרוצים לקחת מהם את הצעצוע. הרבה פעמים מופעל על הילדים לחץ מצד הגננות לשתף את האחרים במשחק ובהמשך הצעצוע עלול להישבר או להתקלקל. כך קורה שאמא של איתי ניסתה לחסוך ממנו את הצער והרשתה לו לבוא עם הצעצוע לגן, אבל גרמה לו להתמודדות חברתית מורכבת כבר בתחילת היום בגן ואולי גם לחוויית אובדן, אם הצעצוע התקלקל במהלך היום בידיהם הרבות של ילדי הגן.
כל זה קורה כי לנו, ההורים, קשה לשאת את התסכול של הילדים. יעל ואיתי מביעים צער כשהם מתבקשים להניח את הצעצוע ואת הקורנפלקס ולבוא לגן. ההורים ששומעים את הבכי מתמלאים רגשות אשמה.
למה קשה לנו כל כך לשאת את התסכול של הילדים?
הרבה פעמים הורים מתקשים לשאת את התסכול של הילדים כי הם מנהלים עם עצמם שיחה פנימית שאומרת ש'אם הילד בוכה זה אומר עלי שאני אבא לא טוב' (או אמא לא טובה), 'זה אומר שהילדה במצוקה' או 'זה אומר שהיא תגדל בתחושה שהיא לא אהובה באמת'. הורים מנהלים עם עצמם שיחות פנימיות קשות שבהן הם מטיחים בעצמם את כל הפחדים הכי גדולים שלהם. בסיטואציות יומיומיות שבהן הילדים חווים תסכול, בוכים, צועקים או זורקים עצמם על הרצפה, ההורים עסוקים בלדון עם עצמם (לעיתים בחלקים הלא מודעים שלהם) האם אני אמא מספיק טובה? האם הילדה שלי תגדל להיות מפלצת? האם היא גדלה בתחושה שאני אבא אוהב וטוב?
באותו הזמן, הילדים, בדרך כלל בכלל לא נמצאים במצוקה, אלא משתמשים בבכי כשפה, כדרך להביע תסכול. והתסכול הוא טבעי ומותאם. 'הייתי רוצה להמשיך לשחק,' אומר הילד בליבו, באופן לא מודע, 'ולא מרשים לי'. זה הכל. הוא לא עסוק בשיחות עם עצמו לגבי טיב ההורות של הוריו. והוא לא באמת גדל להיות מפלצת. הוא פשוט מתוסכל, כי לא קיבל מה שרצה.
עלינו ההורים להכין את הילדים שלנו לחיים. בחיים האמיתיים, לא תמיד מקבלים מה שהיינו רוצים. לילדים שלנו יש בתוך עצמם כוחות נפש עצומים להתמודדות עם תסכול. עליהם ללמוד להכיר אותם.
כמובן שלא נגרום להם תסכול בכוונה. אין שום צורך בכך. החיים מזמנים מספיק הזדמנויות לתסכול. בכל בוקר חייבים לקום, ללכת אל הגן. חייבים לקשור את חגורת הבטיחות ברכב. חייבים לשטוף ידיים כשיוצאים מהשירותים. חייבים לחזור הביתה כשמגיעה השעה ללכת, גם אם היה כיף בבריכה או בגן השעשועים. חייבים ללכת לישון כשמגיע הלילה. כל אלה, רגעים יומיומיים של תסכול שכולנו מתמודדים איתו ביומיום שלנו ועלינו ללמד את הילדים שלנו לפגוש את המצבים הללו, לזכור שיש בתוך עצמם כוחות התמודדות נפלאים ולדעת להתגבר על התסכול.
הדרך ללמד את הילדים שלנו להתמודד עם תסכול, היא להיות שם איתם כשזה קורה. להיות נוכחים, אמפתיים, אוהבים ומבינים. לא לנסות להקטין או לזלזל ברגשות התסכול. כשצריכים ללכת לגן כדאי שנחבק את הילדים, נדבר אליהם בטון שיש בו רכות, שיש בו הבנה לצער שהם חשים כרגע. אפשר שנציע להם להחביא את הצעצוע במקום סודי, שבו הוא יחכה להם עד שיחזרו מהגן. לא נסכים לקחת את הצעצוע איתנו, אבל נשתתף איתם בצערם, ונסמוך עליהם שיתגברו על התסכול.
נסו את זה בבית.
לקריאה על 3 דרכים להטמעת ערכים בילדים - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד הורים איך להשיג את שיתוף הפעולה של הילדים וליהנות מלהיות הורים? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.