למה אנחנו הופכים להורים שאנחנו לא רוצים להיות? הורות תחת סטרס

"אני משתגעת, אני לא יכולה יותר," היא כתבה בפייסבוק, "שמישהו ייקח את הילדים ממני". אפשר להבין הורים שמרגישים ככה בשנים האחרונות. מגפת הקורונה, ואז המלחמה, ושוב אין לילדים מסגרות חינוכיות, אי ודאות כלכלית ותעסוקתית, עלייה בדיווחים על חרדות של ילדים וגם של הורים (היכנסו לקרוא עוד על חרדות אצל ילדים). המון מצבים של רגרסיה: ילדים שחזרו להרטיב בלילה, הרבה התפרצויות זעם וילדים שנצמדים להורים. הרבה הורים מרגישים שהם "על הקצה", שהם לא יכולים יותר. ההורות של השנים האחרונות מתאפיינת בסטרס מתמשך.   

ומה הבעיה עם הורות תחת סטרס?

כשהורים נמצאים בסטרס כרוני הם הרבה פחות מסוגלים לווסת את עצמם, מחקרים הראו ירידה ברגישות ההורית ובאמפתיה של הורים כלפי הילדים, וגם עלייה בהתפרצויות כעס ובענישה. מהצד של הילדים, המחקרים מראים קשר עקבי, כשההורים בסטרס הילדים מפגינים יותר בעיות התנהגות, יותר קשיים חברתיים וקוגניטיביים ויותר חרדה.

ההסבר הביולוגי הוא שבמצב של סטרס כרוני האמיגדלה, שהיא האזור במוח שאחראי לפעול במצבי איום וסכנה, הופכת להיות מאוד פעילה, והקורטקס, שאחראי על שיקול דעת, שליטה וחשיבה מורכבת, הרבה פחות פעיל.

זה לא את, זה הסטרס

כך קורה שכשאנחנו בסטרס, אנחנו במצב הישרדות והיכולות ההוריות הטובות שלנו הרבה פחות נגישות לנו. במצבים כאלה הורים מגיבים תגובה אינסטינקטיבית ופחות מצליחים לראות את הילד ולחוש אמפתיה כלפיו. בנוסף, ברגעי הישרדות אנחנו נוטים ליפול לדפוסים ישנים: איך שהתנהגו כלפינו בילדות או בעבר שלנו.

למעשה נוצר מעגל של משוב שלילי: ההורה נמצא בסטרס, הילד "נדבק" במצב הרגשי של ההורה וכעת גם הוא לא מווסת. כשהילד לא מווסת, ההורה מוצף עוד יותר. וכשההורה מגיב מתוך ההצפה, הילד מתקשה עוד יותר לווסת את עצמו. וחשוב להבין, זה מעגל דו-כיווני: לפעמים גם הקושי של הילד הוא זה שמעלה את הסטרס של ההורה מלכתחילה.

אז מה אפשר לעשות?

הדבר הראשון שנוכל לעשות הוא לסלוח לעצמנו. הסטרס שכולנו נמצאים בו הוא לא אשמתנו. וחשוב שנבין שכשאנחנו מוצפים זה לא הזמן לחנך, להציב גבולות מורכבים או לצפות לשיתוף פעולה מלא. לפעמים המטרה ברגעים כאלה היא פשוט לעבור את הרגע בשלום, לשמור על קשר ועל ביטחון, ואת החינוך לעשות אחר כך.

מה עוד נוכל לעשות ברגעים של הצפה:

האטה היא התערבות (ולא חולשה)

הדבר הכי הורי שאתם יכולים לעשות ברגע כזה הוא לעצור. להאט את התגובה. נסו לצאת לרגע מהסיטואציה, ללכת לשטוף פנים, לנשום רגע. תוכלי לומר לעצמך: "אני מוצפת, אני נרגעת".

ויסות לפני חינוך

אי אפשר לחנך ילדים כשאנחנו לא מווסתים. חפשו טכניקות הרגעה שעובדות עבורכם. תוכלו גם ללמד את הילדים להשתמש בטכניקות הללו. תוכלו למשל לעשות יחד תרגילי נשימה, או לחזור להקשיב לחושים שלנו, להפנות את תשומת הלב שלנו לגוף (טכניקות קרקוע).

תיקון חשוב יותר משלמות

נסו לסלוח לעצמכם שזה קרה ואחרי שכולם נרגעו בואו להתנצל. קחו אחריות ולמדו את הילדים שלכם, דרך דוגמא אישית, איך מתנהגים כשאנחנו מפשלים. תוכלו לומר למשל: "טעיתי, צעקתי, אני מצטערת" או "נבהלתי, הייתי לחוץ". תוכלו להוסיף ולהסביר ש"גם למבוגרים קשה לפעמים להירגע".

מניעה: לא רק מה עושים ברגע, אלא איך חיים

השקיעו זמן בתחביבים, בדברים שיכולים להרגיע אתכם. נסו לשפר את איכות השינה שלכם, השקיעו זמן בספורט והקיפו את עצמכם במעגלי תמיכה, חברים ומשפחה. בנוסף, כדאי ללכת לטיפול ולהיעזר באנשי המקצוע בתחום.

לזהות טריגרים מראש

מעבר להשקעה בשיפור החיים והרגעת הסטרס שלכם, נסו לבחון את עצמכם: מתי הכי קשה לכם? האם אתם יודעים להגיד מהם הטריגרים שגורמים לכם להתפרץ? לרוב ההורים יש נקודות תורפה כאלה, בלגן בבית? חוצפה? איטיות בהתארגנות? נסו להכין לעצמכם תגובות ידועות מראש לכל סיטואציה כזו.  

וזכרו, הורות טובה לא נמדדת רק ברגעים בהם הכל רגוע, אלא דווקא ברגעים בהם אנחנו מוצפים ובוחרים לעצור, להאט, לנשום רגע ולחזור שוב לקשר.

נסו את זה בבית.

שאלות נפוצות:

למה דווקא ברגעי לחץ אני מגיב/ה בדיוק כמו שההורים שלי הגיבו, למרות שהבטחתי לעצמי להיות שונה?

ברגעי סטרס, המוח שלנו עובר למצב "הישרדותי" ומפעיל דפוסים אוטומטיים שנצרבו בנו בילדות. כולנו ככה, כשמרכז הבקרה הרציונלי נחלש, אנחנו שולפים את המודל המוכר ביותר שיש לנו בזיכרון, המודל שראינו בבית, גם אם הבטחנו לעצמנו במודע לעשות אחרת.

האם זה אומר שאין לי שליטה על התגובות שלי כשאני בלחץ?

יש לך שליטה, אבל היא דורשת אימון. המטרה היא להגדיל את המרווח שבין הגירוי (הילד צועק) לבין התגובה (הצעקה שלנו). ככל שנטפל ברמות הסטרס הכלליות שלנו ונלמד לזהות את ה"טריגרים" שלנו לפני ההתפרצות, כך נוכל לבחור בתגובה מושכלת במקום באוטומט.

איך אפשר לתקן את הקשר מול הילד אחרי רגע שבו הייתי "ההורה שאני לא רוצה להיות"?

התיקון הוא אחד הכלים המשמעותיים ביותר בחינוך. חשוב לקחת אחריות, לבקש סליחה (בצורה מותאמת גיל) ולהסביר שאיבדנו שליטה. זה מלמד את הילד שגם מבוגרים טועים, ובנוסף, זה מלמד איך לוקחים אחריות ומתקנים קשר שנפגע.

האם סטרס הוא הגורם היחיד להתפרצויות האלו, או שיש כאן משהו עמוק יותר?

הסטרס הוא לרוב הטריגר המיידי, אבל הוא יושב על "תשתית" של עייפות מצטברת, חוסר בתמיכה, ולפעמים פצעי עבר לא פתורים. כשאנחנו מוצפים רגשית, היכולת שלנו להכיל את הרגשות של הילד יורדת, והתסכול הפנימי שלנו יוצא החוצה.

מהו הצעד הראשון שניתן לעשות כדי להפחית את התגובות האוטומטיות האלו?

הצעד הראשון הוא להיות במודעות לכך שזה קורה לנו. במקום להלקות את עצמנו על כך ש"נכשלנו", כדאי להתבונן בסיטואציה בסקרנות: מה גרם לי לאבד שליטה? האם הייתי רעב/ה? עייף/ה? האם משהו בהתנהגות הילד הזכיר לי משהו מהעבר? הבנה עמוקה של הגורמים היא הבסיס לשינוי אמיתי.

גם אתם חולמים ללוות הורים? בואו להגשים את החלום:

היכנסו לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי).