top of page

מאמרים

גבולות שמים על עצמנו

גבול זה לא משהו שאנחנו שמים על מישהו אחר. גבול זה משהו שאנחנו שמים על עצמנו.

"את לא תדברי אליי ככה" זה לא גבול. זו בקשה. הגבול יכול להיות "כשאת מדברת אליי ככה אני...". אני הולך מהחדר? אני מסיים את השיחה? אני שותק? לא משנה מה תחליט שאתה עושה, אבל אתה עושה משהו שאתה החלטת עליו וזה הגבול שלך.


אתם רואים איך הניסוח החדש של הגבול לא מאפשר בעצם שיחצו לכם אותו? אם לא מכוונים אליכם נשק (או מפעילים עליכם יחסי מרות), אין באמת יכולת לאנשים אחרים לחצות לכם את הגבולות שלכם. כי הגבול מתאר איך אתם מתנהגים, לא איך הם.


אם אתם רוצים שבני הזוג שלכם לא יעשנו, יעשו ספורט, ינקו את הבית, יחזרו מוקדם יותר מהעבודה, לא יעשו סמים, ישמרו כשרות, לא ישתו, או יבואו איתכם להורים שלכם (או כל דבר אחר) – כל אלה בקשות. בקשות לגיטימיות. אבל בקשות, לא גבולות. אתם יכולים לבקש, ואתם יכולים גם לשרטט גבולות – שמתארים מה יקרה אם הם לא יעשו כרצונכם. אבל הגבול הוא מה אתם תעשו ולא מה הם. אתם מבקשים מהם בקשה.


ולמה האבחנה הזו חשובה? אולי זו רק סמנטיקה ומה זה חשוב?


האבחנה הזו חשובה כי אנשים לא אוהבים להרגיש שמנהלים אותם. רוב האנשים זקוקים לתחושת אוטונומיה על עצמם. הם רוצים להחליט. הם רוצים להרגיש חופש. אם תעזו לנסח את הרצונות שלכם כבקשות – יש הרבה יותר סיכוי שבני הזוג שלכם יתחשבו בכם וייענו לבקשות שלכם.

 

למה קשה לנו להכיר בכך שמדובר בבקשות?


האם עולה בכם התנגדות כשאתם קוראים שעליכם לבקש את מה שאתם רוצים מבני הזוג שלכם? אם עולה בכם התנגדות – יתכן שגם אתם, כמו רוב האנשים, לא מאמינים בתוך ליבכם שמגיע לכם להיות אהובים. אולי אתם חושבים שמגיע לכם להיות אהובים. אבל בחלקים הפסיכולוגיים הלא מודעים שלכם אתם לא לגמרי מאמינים בזה. הרבה אנשים לא באמת מאמינים שמגיע להם להיות אהובים. שמגיע להם שבני הזוג שלהם יעבדו בלאהוב אותם, בלשמח אותם. ואם לא באמת מגיע לי – קשה לי מאוד לבקש.


האמת היא שלגמרי מגיע לכם שיאהבו אתכם. ובני הזוג שלכם ישמחו לעשות את זה. אם הם ירגישו שיש להם את האוטונומיה לחיות בחופשיות לצידכם ולבחור שוב ושוב בלאהוב אתכם.


זה מפחיד לחיות ככה. כי מה יקרה אם הם לא יבחרו בלאהוב אותנו? יש כאן סיכון מובנה. אבל האמת היא שהסיכון הזה תמיד קיים בכל מקרה וכדאי להתגבר על הפחדים ולהעז לבקש ולא להמשיך לשוחח על הדברים כאילו יש כאן גבול שהם חוצים.

גבולות בזוגיות טובה. בטיפול זוגי אפשר ללמוד איך להחזיק גבולות בלי לייצר משבר בזוגיות

בואו ניקח דוגמה: רותם רוצה שדניאל לא יעשן וויד. הוא הסכים לבקשתה שלא לעשן בבית ולא ליד הילדים. אבל הוא יורד לחצר שמתחת לבית ומעשן שם. רותם כועסת. "חייב להיות פה גבול ברור" היא אומרת. דניאל טוען שזה עוזר לו להירגע בתום יום עבודה. רותם טוענת מנגד שהוא מכור ושזה פוגע בבריאות שלו. יתכן שרותם צודקת, אבל של מי ההחלטה?


כששני אנשים מחליטים לחיות יחד, הם מקבלים על עצמם את העובדה שחיי האחד ישפיעו על חיי האחר. יש חלקים משמחים בהחלטה הזו. ההצלחות של בן הזוג, הפרנסה שהוא יביא, החוזקות שלו, כל אלה יהיו חלק מהבית המשותף. אבל לצערנו, גם החולשות שלו והכישלונות שלו יהיו חלק מהבית המשותף. אם בן הזוג מעשן זה עלול לפגוע בבריאות שלו וכך לפגוע גם בבני המשפחה שלו, ועדיין ההחלטה האם לעשן או לא – היא שלו. אם בן הזוג מחליט לרוץ מרתון – גם אז זו החלטה שתשפיע על בני הבית. האימונים עולים כסף, הוא יקום בכל בוקר מוקדם כדי להתאמן ולכן ילך לישון מוקדם, על חשבון הזמן הזוגי והוא ייעדר מהבית שעות ארוכות לצורכי אימונים. ועדיין – ההחלטה האם לרוץ מרתון היא שלו. בן או בת הזוג שלו יכולים לבקש ממנו לוותר על הרעיון. אבל זו בקשה. זה לא גבול. הם יכולים להחליט איך הם מתנהגים אם הוא לא מוותר על הרעיון. זה כן שלהם.


אם רותם תצליח לגרום לדניאל להרגיש שהוא אהוב, מוערך ומעניין אותה – יש סיכוי גבוה יותר שהוא יסכים להקשיב לטיעונים שלה ולהתחשב בבקשה שלה ממנו לגבי העישון. כל עוד היא אומרת שזה גבול – היא רק תכניס מתח וריחוק ביניהם ולא באמת תקבל מענה לחששות שלה.


אנשים טועים לחשוב שאם מדובר במשהו מאוד חמור – אז פתאום זה כן נהייה גבול שלהם. אבל האמת היא שגם אם מדובר בעניינים ממש ממש חמורים (אפילו פליליים) – זו עדיין ההחלטה של הפרטנר ואנחנו יכולים רק לאהוב ולבקש.

זה נכון גם כשמדובר בבקשה ממנה להפסיק לעשן כשהיא נכנסת להריון.

זה נכון גם כשמדובר בבקשה ממנו שלא ישתה בנוכחות המשפחה שלך.

זה נכון גם בבקשה להתחיל דיאטה או לעשות ספורט – גם אם האדם כבר חווה התקף לב בגלל השמנת יתר.

מדובר בבקשות. כך גם כשמדובר בענייני סדר וניקיון בבית.


חן ודרור רבים על ענייני סידור הבית. הם חזרו מטיול בשבת ודרור נשכב על הספה בסלון. חן כעסה נורא. "מישהו צריך לעשות את זה" היא אמרה. האמנם? יש אנשים שממהרים לפרוק את התיקים ולסדר כל דבר במקום כשהם חוזרים הביתה. חשוב להם שיהיה נעים בבית ורק אחר כך הם מרשים לעצמם להתרווח בנינוחות על הספה ולנוח. אחרים מעדיפים לנוח ולצבור שוב כוחות, במיוחד אם חזרו כרגע אחרי נהיגה ממושכת. אחרי המנוחה הם יוכלו להתפנות לסדר ולנקות, אבל הם מעדיפים קודם לנוח. האם מישהו מהצדדים כאן יותר צדק? האם באמת יש דרך אחת נכונה לפיה צריך לנהל בית?


וותרו על משפטי ה"מישהו צריך לעשות את זה" ובכלל על כל המשפטים בהם משולב הפועל "צריך" או "אמור להיות". נסו במקומם לנסח משפטים עם הפועל "רוצה". "הייתי רוצה שנסדר הכל במקום לפני שננוח" או "הייתי רוצה שננוח שעה קלה ואחר כך נסדר את הבית". אלה משפטים שמבטאים יותר במדויק את מה שקורה. יש כאן רצון. לגיטימי. אבל רצון. לא סדר עולמי נכון, אלא העדפה אישית לגיטימית. כשבני הזוג שלכם שומעים אתכם מכריזים מה צריך להיות – הם מרגישים מואשמים. הם מרגישים ששוב הם לא בסדר, ששוב הם מאכזבים אתכם. הסיכוי שהם ייענו לבקשות שלכם מאוד קטן. כשבני הזוג שלכם ישמעו את הרצונות האמיתיים שלכם, בלי להרגיש כאילו הם אכזבת חייכם, יש סיכוי גבוה בהרבה שהם יסכימו ויהיו נדיבים כלפיכם.

נסו את זה בבית.


היכנסו לקרוא עוד על גבולות בזוגיות.

ועל איך מייצרים זוגיות טובה.


גם אתם חולמים ללוות זוגות? בואו להגשים את החלום:

היכנסו לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי. 


bottom of page