למה דווקא הילד ה"נוח" שלכם זקוק לעזרה יותר מכולם? על המחיר השקט של "הילד הטוב"

הוא מתלבש לבד בבוקר, מוותר בקלות לאחים שלו, תמיד משתף פעולה. הוא הילד הזה שהוא "מתנה". בבית שבו יש ילד אחר שמאתגר את המערכת, תופס המון תשומת לב ומצריך משאבים רבים של ויסות וסבלנות, הילד הנוח נתפס כמו אי של שקט. אנחנו נושמים לרווחה וממלמלים לעצמנו: "לפחות איתו הכל קל".

אבל האמת היא שהילד הזה לא הפך להיות "בסדר" באופן קסום. לעיתים קרובות, הוא פשוט שותף סמוי ולא מודע לניהול הלחץ בבית.

במצבי הקיצון של התופעה הזו מדובר ב פָּרֶנְטִיפִיקַצְיָה, או ילד הורי (Parentification). המונח תואר לראשונה על ידי המטפל המשפחתי סאלבדור מינושין. מחקרים בתחום הדינמיקה המשפחתית מראים שהילד ה"נוח" מפתח מנגנון הגנה של ביטול עצמי. הילד מרגיש באופן אינטואיטיבי שהמערכת המשפחתית וההורים שלו נמצאים בקצה גבול היכולת שלהם. כדי "לשמור" על ההורים, ובאופן עקיף גם על הביטחון שלו, הוא מקטין את הצרכים שלו לאפס ומחליט, באופן לא מודע, לא לייצר שום בעיות.

זה קורה למשל בבתים בהם ההורים לא פנויים בגלל מחלה קשה של אחד מהם או בגלל אח אחר שיש לו צרכים מיוחדים. יש בתים שבהם ההורים עוברים תהליך גירושין קשה במיוחד או רבים ביניהם בלי סוף. במצבים כאלה הילד מרגיש סכנה קיומית וצורך להגן ולשמור על אחד ההורים, שנראה בעיניו כחלש או צורך לשמור על שלימות המשפחה. הילד מנסה, ככל יכולתו לא להעמיס עוד קשיים מצידו.

יש משפחות שבהן הילד לוקח על עצמו תפקידים בניהול הבית. בישול, ניקיון, קניות ושאר מטלות הבית או טיפול באחים הקטנים. בהרבה בתים הילדים עוזרים במטלות הבית והמשפחה, אבל כשמדובר בילד הורי, הילד מבצע את המטלות מתוך חרדה לשלמות המשפחה או להוריו (תופעה הקשורה לעיתים אל חרדות אצל ילדים).

במקרים חמורים יותר הילד ההורי לוקח על עצמו תפקידים רגשיים. הילד תופס את עצמו כמשענת רגשית להורה הזקוק לעזרה, תמיכה או נחמה. הוא יקשיב לצרותיו של ההורה, ישן איתו במיטה (גם בגילאים גדולים) או ינסה לגשר בין ההורים בעת ריב.

גם במצבים מתונים יותר, הילד מוותר שוב ושוב על עצמו ומשתף פעולה עם ההורים כל הזמן. בבגרותו, ילד הורי הרבה פעמים הופך להיות מבוגר בדפוסי ריצוי. כי למד שכדי להיות אהוב ובטוח בתוך קשר הוא צריך להיות בקשב כלפי צרכי האחר כל הזמן, ולהתאים את עצמו לציפיות של האחר.

המלכודת הגדולה ביותר שלנו כהורים היא "התיוג החיובי". כשאנחנו מביטים בו ואומרים לו בהערכה: "איזה מזל שיש לי אותך, אתה כזה גדול ובוגר", אנחנו עושים זאת מכוונות טובות, אך לאורך זמן אנחנו עלולים בטעות לנעול  אותו בתוך 'כלוב של שלמות'. הילד מפנים שמעריכים אותו בעיקר בגלל הנוחות שהוא מייצר, ושאסור לו, למעשה, להיות לפעמים חלש, כועס, מקנא או פשוט ילדותי.

אז מה עושים? התפקיד שלנו הוא לעזור לילד להשתחרר מהתפקיד שלקח על עצמו ולהיות שוב ילד.

פרוטוקול פעולה: כלים פרקטיים ליומיום

כדי לעזור לילד ה"טוב" להרגיש שמותר לו להיות פשוט ילד, מומלץ לאמץ שלושה כלים יישומיים בבית:

• מתן לגיטימציה לכעס: אל תתנו לו לוותר תמיד באופן אוטומטי. למשל, כשאחיו לוקח לו צעצוע והוא מיד מרפה, אל תגידו תמיד "איזה יופי שאתה מוותר". במקום זאת, תנו מילים לתסכול שלו: "ראיתי שוויתרת, אבל זה באמת מעצבן שהוא לקח לך בלי רשות."

• זמן איכות אישי: פנו זמן קבוע בלו"ז השבועי, שיוקדש אך ורק לילד הנוח. נסו בזמן הזה לשחרר את הילד להשתובב, גם אם זה אומר לפעמים להיות ילדותי, לעשות משהו שטותי או להתלכלך.

• הפסיקו לשבח על "בגרות": החליפו בהדרגה את המשפטים המעריצים על כמה הוא "גדול ומבין". במקומם, השתמשו במשפטים כמו: "איזה כיף לראות אותך נהנה ככה".

כשאנחנו משחררים את הילד ה"טוב" מהתפקיד המבוגר שלקח על עצמו, אנחנו מעניקים לו את המתנה הגדולה מכולם: הידיעה שהוא אהוב ומוערך בזכות מי שהוא, ולא בזכות כמה שקט הוא מצליח לייצר עבורנו.

נסו את זה בבית.

שאלות נפוצות:

איך נוכל לדעת אם הילד שלי הוא פשוט נוח ורגוע מטבעו, או שהוא ילד הורי?

ילד נינוח מטבעו יכול להביע כעס, לבכות כשמשהו לא מצליח לו, או להגיד "לא מתחשק לי" לפעמים. לעומת זאת, ילד שנמצא במלכודת "הילד הטוב" כמעט אף פעם לא יביע כעס, תסכול או קנאה.

יש לנו ילד אחד עם צרכים מיוחדים בבית. האם זה אומר שהאח ה"נוח" שלו בהכרח פגוע?

ממש לא. זה אומר שהוא נמצא בסיכון לפתח את מנגנון הביטול העצמי, אבל המודעות שלכם היא זו שמשנה את התמונה. ברגע שאתם מבינים את הדינמיקה הזו, מקפידים לייצר עבורו מרחבים שבהם הוא לא צריך "להחזיק" את הבית, ומגיבים בקלילות כשהוא מעז להביע כעס או תסכול, אתם מונעים את הנזק הרגשי ומאפשרים לו לצמוח בצורה בריאה לצד האתגר המשפחתי.

אם אפסיק להגיד לו "אתה כזה בוגר ואחראי", זה לא יפגע לו בדימוי העצמי?

להיפך. הדימוי העצמי שלו ישתפר, כי הוא ילמד שהוא מוערך בזכות מי שהוא, ולא בזכות התפקיד שלקח על עצמו. אנחנו רוצים לשבח אותו על דברים שלא קשורים לריצוי או לנוחות שלנו. במקום "איזה יופי שוויתרת", אפשר להגיד: "ראיתי כמה יצירתי היית בציור הזה", או "אני כל כך אוהבת לראות אותך צוחק ונהנה".

גם אתם חולמים ללוות הורים? בואו להגשים את החלום:

היכנסו לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי).