למה אנחנו בכלל נכנסים לזוגיות?

רוב בני האדם כמהים להיות בזוגיות. פסיכולוגים ניסו במשך שנים להסביר את התופעה. ארתור ואליין ארון הם זוג חוקרים שפרסמו בשנות ה-80 את הרעיון המעניין שלפיו אנחנו נכנסים לזוגיות כי יש לכל אחד מאיתנו דחף בסיסי וראשוני להתרחב. להגדיל את היכולות שלנו, את המשאבים שלנו, את הידע שלנו ואת תחושת הזהות שלנו. אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו יותר ממה שהיינו אתמול.

אחת הדרכים המהירות והעוצמתיות ביותר להתרחבות כזו היא מערכת יחסים קרובה. כשאנחנו מתחברים לאדם אחר, אנחנו זוכים לגישה למשאבים שלו (חברים, כסף, ידע), לזהות שלו (אנחנו הופכים להיות "הבן זוג של...") ולנקודת המבט שלו על העולם.

שלב ההתאהבות: "המפץ הגדול" של ההתרחבות

היזכרו בתחילת הקשר שלכם. למה זה היה כל כך מרגש? לפי הזוג ארון, זה קורה כי ההתרחבות העצמית היא מהירה מאוד. פתאום אני מכירה מוזיקה חדשה, לומדת על עולם תוכן שלא הכרתי, רואה את עצמי דרך עיניים מעריצות של מישהו אחר. התחושה הזו של "אני צומחת במהירות" מציפה את המוח בדופמין ויוצרת את תחושת ה"היי" של ההתאהבות.

הבעיה: כשההתרחבות נעצרת

הקאץ' מגיע אחרי כמה שנים. אנחנו כבר מכירים את הבדיחות של בן הזוג, יודעים מה הוא חושב על הפוליטיקה ואיזו מוזיקה הוא אוהב. בשלב הזה קצב ההתרחבות מאט, אנחנו כבר לא "צומחים" דרך בן הזוג באותו קצב. כאן נכנס השעמום. מחקרים של הזוג ארון הראו שזוגות רבים מבלבלים בין "חוסר התרחבות" לבין "חוסר התאמה" או "דעיכת האהבה". הם פשוט מרגישים סטגנציה.

התחושה הזו של 'תקיעות' היא לא רק משעממת, היא לעיתים קרובה לכאב. המוח שלנו מתוכנת לחפש גירויים וצמיחה. כשהזוגיות מפסיקה לספק את זה, אנחנו עלולים להרגיש שהקשר 'חונק' אותנו או קטן עלינו. זוגות רבים בקליניקה מספרים שהם מרגישים כמו שני קווים מקבילים, חיים אמנם באותו הבית, מנהלים את אותה לוגיסטיקה, אבל הנפש שלהם כבר לא נפגשת במקומות חדשים. הם מפסיקים להיות 'שותפים למסע' והופכים להיות 'שותפים לדירה'.

בשנת 2008 החוקר ג'יימס גרהאם עשה עבודה חשובה מאוד של תיקוף וסיכום. הוא פרסם מחקר "מטא-אנליזה" (ניתוח של עשרות מחקרים קודמים) שבדק האם המודל של הזוג ארון באמת מחזיק מים במציאות. הוא הוכיח סטטיסטית ש"התרחבות עצמית" היא אחד המנבאים הכי חזקים לאיכות הקשר לאורך זמן.

גרהאם מצא שהתרחבות עצמית היא לא 'מותרות' של זוגות בשלב ירח הדבש. היא למעשה המנבא החזק ביותר לשאלה האם בני הזוג ירגישו מסופקים גם אחרי 20 שנה. הוא מצא שזוגות שמעודדים זה את זה לצמוח באופן אישי, וגם צומחים יחד כזוג, מוגנים הרבה יותר מפני שחיקה.

לבנות קומה חדשה מעל השגרה: כשהיומיום המוכר פוגש את הצורך שלנו לצמוח ולהתרחב יחד.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה?

בתחילת הקשר, בן הזוג פותח לנו דלתות לחדרים בתוך עצמנו שלא ידענו שקיימים. פתאום אני 'מגלה' דרכו מוזיקה חדשה, תחביבים חדשים, או צדדים באישיות שלי שלא באו לידי ביטוי. זה מרגש, זה מרחיב את הלב. הבעיה היא שאחרי כמה שנים, אנחנו מרגישים שכבר ביקרנו בכל החדרים. הבית מרגיש מוכר מדי, אולי אפילו קצת קטן. אנחנו יכולים לחפש בית אחר, או לחילופין, אנחנו יכולים לבחור ב'התרחבות עצמית' יחד: לבנות יחד קומה חדשה. ללמוד משהו ששנינו לא יודעים, להתנסות במשהו ששנינו חוששים ממנו. כשאנחנו מתרחבים יחד, הבית הזוגי שלנו גדל.

נסו את זה בבית.

היכנסו לקרוא על החלמה אחרי בגידה רגשית .

גם אתם חולמים ללוות זוגות? בואו להגשים את החלום:

היכנסו לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי. 

היכנסו לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי).