top of page

מאמרים

'עוף גוזל'

'הגוזלים שלי עזבו את הקן, פרשו כנפיים ועפו,' כתב אריק איינשטיין בשירו המקסים 'עוף גוזל'. הוא המשיך ותיאר את תסמונת 'הקן המתרוקן': 'אני יודע שככה זה בטבע, גם אני עזבתי קן, אבל עכשיו כשבא הרגע אז מחניק קצת בגרון'. הוא מתאר בעדינות את האמביוולנטיות הכרוכה בעזיבת הילדים את הבית. מצד אחד אנחנו שמחים בשמחתם, נרגשים ללוות אותם כשהם פורשים כנפיים, יוצאים אל העולם, מגשימים את עצמם. הרי זה כל מה שחלמנו עבורם. מצד שני, החנק הזה בגרון, החשש ממה שיהיה איתם עכשיו ומה יהיה איתנו, ההורים. בשנות ה-70' תוארה תופעת הקן המתרוקן ומחקרים הראו שהורים רבים שוקעים לדיכאון. עם עזיבת הילדים הם מאבדים את תחושת המשמעות שחשו כהורים, מאבדים עניין בחיים וחלקם גם סובלים מתחושת החמצה ומרגשות אשמה, על השנים שהשקיעו בקריירה ופחות מדי עם הילדים.

כשהילדים עוזבים את הבית - בואו לתהליך ייעוץ משפחתי - ללמוד איך לייצר הורות טובה

בשנים האחרונות נראה שהמציאות הזו השתנתה. ההורים של היום שונים מאותם הורים שילדיהם עזבו את הבית בשנות ה-70'. תוחלת החיים התארכה, אנשים בסביבות גיל 50 עדיין מרגישים חיוניים, עובדים ורבים מהם עסוקים בהסבה מקצועית, בלימודים, בהגשמת חלומות חדשים שרק לאחרונה נחלמו. זו אנרגיה שפחות מובילה לשקיעה בדיכאון. ועדיין הורים רבים מרגישים צביטה בלב כשהילדים עוזבים את הבית.


אחד התפקידים המרכזיים של הורים הוא לשחרר את הילדים. תהליך השחרור מתחיל למעשה ברגע הלידה. התינוק יוצא מהבטן של אמא, שלב ראשון של התנתקות. ככל שהוא גדל, מתרחש תהליך הדרגתי של היפרדות. הוא הולך לגן ופתאום הוא מזמזם שיר שלא אנחנו לימדנו אותו. הוא מתרגל לאוכל אחר, מסגל לעצמו התנהגויות שלמד מהסביבה. כשהוא בגן ההורים עדיין יודעים מה אכל, עם מי שיחק ובאופן כללי מה עבר עליו. כשהוא גדל והולך לבית הספר, ההורים יודעים רק מה שהילד בוחר לשתף. ופתאום הוא ישן לילה ראשון מחוץ לבית, במחנה של הצופים, או אצל חבר או חברה. הוא הולך לחוגים ולחברים. תהליך הדרגתי מתמשך של היפרדות.


בכל שלב כזה, עלינו ההורים, חלה אחריות כבדה להצליח לשחרר. הורים רבים מתקשים לשחרר. מתקשים להתרגל לשינויים הבלתי פוסקים במערכת היחסים. העובדה שהתהליך קורה בהדרגה עוזרת להרבה הורים להתגבר על הקושי ולהסתגל למצב החדש, בכל פעם מחדש. ואז הילד מתגייס לצה"ל, עוד שלב עם סיכון משברי.


יש שני דברים מרכזיים שיכולים לעזור לנו, ההורים, להתגבר על הקושי בתהליך השחרור של הילדים. הדבר הראשון הוא, מה שנקרא בלשון העם, למצוא לעצמנו חיים. מה מדליק את הניצוץ בעיניים שלנו כשאנחנו קמים בבוקר? הרבה אנשים מוצאים תחושת משמעות עמוקה בהיותם הורים. כשתבקשו מהם לספר לכם על עצמם הם יתחילו מהעבודה שהם הורים. אם זה המצב - חפשו לעצמכם עוד דברים. אולי ללמוד משהו חדש, שירגש אתכם ויוסיף עניין לחיים? אולי תחביב חדש? אולי להיזכר בתחביבים שהיו לכם פעם, לפני שנולדו הילדים? לחזור לנגן? לרקוד? הורים שיש להם תחושת משמעות בקריירה, בתחביבים, בדברים אחרים שלא קשורים להיותם הורים, קל להם יותר להתגבר על הקושי בעזיבת הילדים את הקן.

מה עושים כשהילדים עוזבים את הבית? ייעוץ זוגי או ייעוץ משפחתי להחזרת השמחה הביתה
'עכשיו נשארנו לבדנו בקן...'

אם יש לכם זוגיות – זה הזמן לטפח אותה. הורים רבים מרגישים שעכשיו הם יכולים לטפח שוב את הרומנטיקה שקצת דעכה ביניהם. להכניס משחקיות ושובבות לקשר הזוגי, לייצר זמן זוגי שבו מתפנים מטרדות היומיום ומשקיעים בקשר. אם אין לכם זוגיות – אולי כעת תרגישו שאתם פנויים לחפש ולמצוא לעצמכם קשר זוגי חדש?


הדבר השני שיכול לעזור להורים בהתמודדות עם עזיבת הילדים את הבית, הוא אם יצליחו ליצור דרך חדשה להיות הורה משמעותי בחיי הילד או הילדה שעוזבים את הבית. עכשיו, כשהם לא גרים בבית, כבר לא ניתקל בהם במקרה בדרך להכנת קפה במטבח. לא נרגיש את מצב הרוח שלהם כשהם קמים בבוקר, יוצאים לעבודה או ללימודים וכשהם חוזרים הביתה. עלינו לחפש דרך אחרת לשמוע מה שלומם ולהיות איתם בקשר. אולי ננסה להתרגל להתכתבות איתם? בעבר היו כותבים מכתבים. זה לקח שבועות ארוכים עד שהמכתבים הגיעו ליעדם. היום אפשר שההודעות יגיעו מיד. זה מצריך הסתגלות של שני הצדדים, לנהל קשר שיש בו קירבה, דרך הודעות טקסט, אבל זה לגמרי אפשרי.


אפשר גם להתחיל להזמין את הילדים. לקבוע איתם פגישה בבית קפה או אצלכם ואפילו אצלם. לחפש איך הכי נוח לכל הצדדים, כך שתצליחו מדי פעם להיפגש, ולשמר קשר שיש בו קירבה.

חפשו את האיזון העדין שבו אתם גם נותנים להם מרחב ולא מעיקים עליהם, אבל גם, בו זמנית, לא מאבדים את הקשר והקירבה. אין פה נוסחה אחת נכונה לכולם. זה תלוי בטמפרמנט שלהם ושלכם, זה תלוי בסגנון החיים, בעומס של כל הצדדים (עבודה, לימודים, בית). חפשו את המינונים שמתאימים למשפחה שלכם. הרבה משפחות מגלות שלייצר מסורת קבועה שבה נפגשים אחת לשבוע או אחת לשבועיים לארוחת שבת, זה משמר את הקירבה ועדיין מאפשר לכל הצדדים גם חופש. חפשו מה מתאים לכם.


בנוסף על הקושי מעצם עזיבת הילדים את הבית, בהרבה מקרים הם גם בונים זוגיות חדשה. כעת תפקידם של ההורים הוא להצליח לשחרר את הילדים גם במובן הזה. על ההורים לקבל, לכבד ולנסות לאהוב את בני הזוג של הילדים. יש הורים שמרגישים שבני הזוג החדשים גוזלים מהם את תשומת הלב של הילדים. נסו לראות שבני הזוג של הילדים משמחים אותם ועוטפים אותם באהבה, נסו לשמוח בשמחתם.


ומה לגבי ילדים שלא עוזבים את הקן?


היום יותר מבעבר יש המון בתים שבהם הילדים גם בשנות העשרים המאוחרות ואפילו בשנות השלושים לחייהם, לא עוזבים את הבית. אחת הסיבות המרכזיות לתופעה הזו היא הסיבה הכלכלית. גם אם הילדים עובדים בעבודות נחשקות, רובם מתקשים לגמור את החודש ונאלצים להיעזר בהורים כדי להצליח להחזיק דירה בשכירות ובוודאי אם רוצים לחסוך לעתיד. כך קורה שילדים רבים חוזרים לבית ההורים או לא עוזבים אותו מלכתחילה. מגפת הקורונה הגבירה עוד יותר את התופעה והמון ילדים חזרו לבית הוריהם, כי לא הצליחו לממן את שכר הדירה שלהם.


מעבר לסיבה הכלכלית, יש ילדים שלא עוזבים את הבית כיוון שהם גדלו להאמין שהם לא מסוגלים לבד. פינוק יתר זו תופעה שמקורה בכוונות מאוד טובות. הורים שדואגים לילדיהם ורוצים בטובתם, מאמינים, בטעות, שאם ירעיפו עליהם מכל טוב ולא ידרשו מהם שום דבר, יעטפו כך את ילדיהם באהבה. פינוק במינון סביר הוא דבר נפלא. מי לא אוהב לפנק את ילדיו? אבל כשמדובר במצבי קיצון הילדים לומדים להאמין שהכל מגיע להם ובמקרים קיצוניים מפתחים חוסר מסוגלות להתמודד עם תלאות החיים.

בתהליך של ייעוץ משפחתי אפשר ללמוד להתמודד עם ילדים ולייצר הורות טובה
יש ילדים שלא עוזבים את הבית...

ילדים אחרים נמנעים מלעזוב את הבית, כיוון שלהורים שלהם קשה לשחרר. יש הורים שמפחדים להישאר לבד, מפחדים לאבד את תחושת המשמעות שלהם, לא מרגישים שיש להם ערך מעבר לעובדת היותם הורים, ומפעילים על הילדים לחץ לא מודע להישאר בבית.


בשני מצבי הקיצון הללו, טיפול יכול לעזור. זה תפקידנו כהורים – למצוא את הדרך הנכונה לשחרר את הילדים ולעזור להם לפרוש כנפיים ולעזוב את הקן.


כשאנחנו שומרים על מינון נכון, עוטפים את הילדים באהבה וגם משחררים אותם בהדרגה יותר ויותר לאורך חייהם, יגיע הרגע שבו הילדים ירצו לצאת מהבית. הרבה הורים נעלבים כשזה קורה. אבל האמת היא שאם עשינו הכל נכון, זה טבעי שהילדים יפסיקו בשלב מסוים להרגיש בנוח בבית שלנו. הם אמנם זוכים ל"שירותי בית מלון", כי ההורים מבשלים, מכבסים, עושים קניות, משלמים ארנונה, חשמל וועד בית, אבל יש משהו בצורך הטבעי של הילד לעמוד ברשות עצמו שגורם להם לא להרגיש עוד בנוח. כשזה המצב, תפקידנו כהורים לא להיעלב ולתמוך בהם בעזיבה שלהם את הבית. כמו שאריק איינשטיין אמר: זה 'מחניק קצת בגרון' אבל זה הדבר הנכון שצריך לקרות עכשיו.


נסו את זה בבית.


לקריאה על יחסי אימהות ובנות - היכנסו לכאן.


גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד הורים איך ליהנות מלהיות הורים? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.

Comentários


bottom of page