זה היה התור של אמא של הודיה לאסוף את הבנות מהחוג. הודיה ושתי חברות שלה נכנסו לרכב כשהן מפטפטות וצוחקות. אמא של הודיה אוהבת להקשיב לבנות בזמן הנסיעה. היא אוהבת לשמוע כמה הודיה אהובה ואת הפטפוטים המתוקים שלהן. אבל באותו היום ממש לא שימח אותה להקשיב להן. היא שמעה את אחת החברות מזכירה לאחרות שהן החליטו לא לדבר יותר עם נויה, ומוסיפה שבשבוע הבא יש מסיבת כיתה ונויה לא מוזמנת. אמא של הודיה ידעה מי זו נויה. כבר הרבה פעמים היא שמעה מהודיה שהבנות בכיתה לא אוהבות את נויה. כשהגיעו הביתה היא שאלה את הודיה על מה ששמעה. הודיה הודתה שהבנות בכיתה החליטו שלא לדבר יותר עם נויה וגם לא להזמין אותה למסיבה כי היא מעצבנת ומפריעה.
איך הייתם מגיבים? מה הייתם אומרים להודיה? מה הייתם עושים?
הרבה הורים נחשפים לידיעה שיש בכיתה של הבת שלהם ילדה שעוברת חרם. חלקם מגלים את זה כשהבת שלהם מספרת להם על זה. אחרים קוראים את זה כשהם בודקים את הודעות הוואטסאפ של הבת. ויש הורים שמגלים את זה כשההורים של הילדה המוחרמת פונים אליהם ומבקשים עזרה.
חרם זו תופעה כואבת. היא שכיחה בגילאי בית הספר היסודי. זו לא תופעה מגדרית. היא קורית בשכיחות דומה אצל בנים ואצל בנות. הילד או הילדה המוחרמים חווים תחושות של השפלה, בדידות גדולה ותחושה איומה של שקיפות, כאילו לא רואים אותם, כאילו הם לא קיימים. ויניקוט, הפסיכולוג המפורסם, קרא לזה חרדת הכיליון. ילדים שחווים חרם סובלים סבל נורא והם בסיכון מוגבר לסבול מדיכאון ואפילו להיות אובדניים.
יש ילדים שנמצאים בסיכון גבוה יותר לסבול מחרם. מדובר בילדים שיש להם קשיים במיומנויות חברתיות או שהם חריגים מסיבה כלשהי. פסיכולוגים טוענים שהילד המוחרם הפך להיות "השעיר לעזאזל" של הקבוצה. הקבוצה משתמשת בו כדי לשחרר ולנקז תוקפנות דרך ההשפלה של הילד המוחרם ש"נבחר" באופן לא מודע על ידי הקבוצה. בדרך כלל קל יותר לקבוצה להיטפל כך לילדים שהם חריגים או כאלה שנתפסים חלשים. חלק מהילדים המוחרמים אכן מציקים לילדי הכיתה, אחרים נראים בעיני הילדים מוזרים, כי הם מתנהגים שונה מהמקובל. ויש ילדים שהם בכלל לא מוזרים ובכל זאת נקלעים לסיטואציה שבה הם מוחרמים בכיתה.
נכתבו המון מאמרים על ילדים שעוברים חרם ובהם עצות להורים ורעיונות להתמודדות ולעזרה לילד המוחרם. אני רוצה דווקא להתייחס לילדים האחרים, הילדים החזקים, השותפים לתופעה המחרידה. אותם ילדים שאקטיבית מנהלים את החרם וחבריהם לכיתה שמשתפים פעולה בשתיקה. ואני במיוחד רוצה להתייחס להורים של אותם ילדים. בהרבה כיתות ההורים של הילדים החזקים (האקטיביים או השותפים בשתיקה) בכלל לא יודעים שהטרגדיה הזו קורית בכיתה, אבל אמא של הודיה כבר יודעת.
היא חוששת להתערב. היא מפחדת לפגוע במעמדה החברתי של הודיה אם יתברר שהודיה הלשינה וסיפרה על כוונות החרם. אבל ההורים של הילדים החזקים חייבים להתערב. החובה להתערב נובעת בראש ובראשונה מהעובדה שיש כאן ילד (או במקרה הזה, ילדה) שזקוקים להצלה. הם במצוקה נוראית ותפקידנו לא לעמוד מנגד.
הסיבה השנייה שמחובתנו להתערב היא סיבה חינוכית. הודיה יודעת שאמא שלה שמעה. אם אמא שלה שותקת הודיה לומדת שמדובר במעשה שמקובל עליה. שתיקה מתפרשת כהסכמה. הודיה לומדת שאמא שלה חושבת שחרם הוא דבר לגיטימי, שהתעללות שכזו בילדה מהכיתה היא דבר לגיטימי.
אמא של הודיה חייבת להתערב. ההתערבות צריכה להתחיל משיחה עם הודיה עצמה. כדאי לגשת אליה עם סקרנות. לשאול את הודיה שאלות. להתעניין במה שהודיה חושבת על מה שקורה לנויה בכיתה שלה. האם הודיה חושבת שזה דבר טוב? מה היה הטריגר שגרם לזה? מי הם הילדים שמובילים את המהלך הזה בכיתה? מי הילדה שיזמה את כל העניין? האם יש ילדים בכיתה שלא משתתפים בחרם? האם צפוי עונש חברתי למי שלא ימלא אחר הוראות החרם?
זו שיחה שאמורה להתנהל ברוגע. הודיה צריכה להרגיש שאמא שלה אוהבת אותה, מתעניינת בדעתה ודואגת לה. הודיה צריכה גם לשמוע שאמא שלה דואגת מאוד לנויה ומזועזעת מהרעיון שהיא לא תוזמן למסיבה שאליה מוזמנות כל שאר בנות הכיתה.
בהמשך הייתי מציעה לאמא של הודיה לנצל את ההזדמנות גם כדי ללמד את הודיה אמפטיה. יכולת אמפטית היא יכולת נרכשת שעלינו ללמד את הילדים שלנו לטפח אותה. יתכן שנויה, הילדה המוחרמת, היא אכן ילדה מעצבנת ומפריעה. אבל ברוב המקרים מדובר בילדה שמתנהגת כך מתוך המצוקה שלה. יתכן שיש לה קשיים במיומנויות חברתיות, יתכן שהיא על הרצף האוטיסטי ויש לה קשיים בתקשורת, בהבנת מסרים לא מילוליים ובהבנת מצבים חברתיים. יתכן שיש לה קשיים בבית. זה אמנם לא מצדיק הפרעות והצקות, אבל זה יכול להסביר אותן וזה יכול לעזור לנו ולהודיה לבחור להביט על נויה בחמלה. אמא של הודיה יכולה לעודד אותה לזכור שנויה במצוקה, לשמור על עצמה מפני ההפרעות שלה, אבל לא להיות תוקפנית בחזרה. לפעמים הודיה יכולה להתרחק מהמקום ולפעמים לעשות את עצמה שלא שמה לב. ובכל מקרה להישאר טובת לב בעצמה ולא לשתף פעולה עם חרם.
הילדים החזקים בכיתה הם אלה שמנהלים את החרם הנורא ולצידם גם אלה שמשתפים פעולה בשתיקה, שמעמדם מובטח, כך שהם לא בסכנת חרם בעצמם. ההורים של הילדים הללו חייבים לנקוט עמדה.
אני מצפה מהורים של הילדים החזקים (המחרימים או השותפים בשתיקה) שינהלו איתם שיחה שבה יסבירו שחרם הוא מעשה אלים ולא מקובלת עליהם האלימות הזו. מעבר לשיחה הזו, אני מצפה מהורים של ילדים חזקים שלא יאפשרו להם להשתתף במסיבה שאליה לא הוזמנו כל ילדי הכיתה (או כל הבנות, אם מדובר במפגש בנות).
כן, יתכן שהודיה תהיה עצובה או כועסת כשתשמע שאמא שלה לא מרשה לה להשתתף במסיבה של הכיתה, אבל בטווח הארוך המסר החינוכי יופנם. הודיה תלמד שחרם זאת אלימות ושאלימות לא מקובלת בבית שלה.
יש מצבים שבהם החרם הכיתתי נגרם על ידי ההורים ולא ביוזמת הילדים. הורים מארגנים לילד או לילדה שלהם מסיבה ומאפשרים להזמין רק חלק מילדי הכיתה, בתירוץ כאילו אין מקום (או אין תקציב) ליותר משמונה בנות. אם יש רק שמונה בנות בכיתה אין בעיה. אבל אם יש עשר בנות בכיתה – להזמין רק שמונה מתוכן זו אלימות וחינוך שמייצר חרם. הורים שיוזמים מסיבות כיתה כאלה הם הורים אלימים. הורים שמאפשרים לילדים שלהם להשתתף במסיבות כאלה הם גם אלימים. אלימות פאסיבית חמורה לא פחות מאלימות אקטיבית ועלינו להוקיע אותה ולחנך את ילדנו כנגדה.
כשעושים מסיבה לילד או לילדה שלכם – תוכלו להזמין את כל הכיתה או רק את הבנות או רק את הבנים. לחילופין אפשר לעשות מסיבה אינטימית עם שתיים או שלוש חברות, אבל גם אז – נסו להיות רגישים. אם הבת שלכם היא בחבורה של חמש בנות – הזמנת שלוש מתוכן גם היא מעשה אלים. אם יש לה רק שתיים או שלוש חברות – אז זה מבורך.
מלבד השיחה עם הודיה והאיסור ללכת למסיבה, חשוב גם ליידע את המערכת על מה שקורה, כדי להציל את הילדה המוחרמת. כדאי להיות זהירים בשלב הזה. המורה של הודיה עלולה לכנס את הכיתה לשיחת נזיפה ולהעמיד את הודיה בסכנה שתואשם בהלשנה. אל תקלו ראש באפשרות הזו. הלשנה נחשבה מאז ומעולם לחטא חמור מאוד. חפשו פתרון יצירתי – איך אפשר ליידע את המורה, את יועצת בית הספר ואת ההנהלה על החרם מבלי לפגוע בבת או בבן שלכם.
הורים יצירתיים הצליחו ליידע את בית הספר באופן אנונימי וליצור קשר עם הורי ילדים אחרים ששותפים לחרם בשתיקה, על מנת למנוע את המשך ההתעללות האלימה. הורים טובים מסרבים לעמוד מנגד ומתעקשים לחנך את הילדים שלהם נגד אלימות ורוע. חרם זו טרגדיה איומה ועל כולנו מוטלת החובה לעצור את זה ברגע שנודע לנו. אם זכיתם והילדים שלכם לא מוחרמים – מתפקידכם להיות ערניים ולשים לב שהם לא שותפים (באופן אקטיבי או בשתיקה) לחרם על ילדים אחרים.
נסו את זה בבית.
לקריאה על זמן מסך – היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד זוגות איך להחזיר את השמחה הביתה? בואו להגשים את החלום:
לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי - היכנסו לכאן
לפרטים על לימודי ייעוץ משפחתי (לימודי הדרכת הורים) - היכנסו לכאן.