'כל הזמן יש לה ביקורת עלי,' קובי מתלונן על זוגתו, 'היא אף פעם לא מרוצה'. רויטל מצידה משתפת שהיא מרגישה שלא אכפת לו בכלל. 'מה כבר ביקשתי?' היא אומרת, 'הוא הרי יודע כמה זה חשוב לי'.
זה קורה להרבה זוגות. היא מבקשת ממנו משהו שנראה בעיניה קטן וקליל והוא מתמהמה או לא מצליח להגיע לזה בכלל. היא נעלבת, אבל לא אומרת כלום. כעבור כמה זמן זה קורה שוב ואז היא כבר מעירה לו. בפעם השלישית היא מתחילה להרגיש שזה לא מקרי. היא מתחילה לספר לעצמה שלא אכפת לו ממנה או שהוא לא מכבד אותה ושהיא לבד בעולם הזה. היא מנסה להבליג, אבל מתחילה לפתח טינה. הוא מצידו מרגיש שהיא לא מרוצה ממנו ולא מבין למה ומתחיל להרגיש שעדיף לתפוס קצת מרחק, כדי לא לחטוף את חיצי הביקורת או חוסר שביעות הרצון. זה קורה בהדרגה ואפילו לא במודע. עם הזמן נוצר ביניהם ריחוק. אם תשאלו אותו ברגע של כנות למה הוא לא עושה את מה שהיא ביקשה יהיו לו מיליון הסברים שקשורים לנסיבות שהיו באותו היום ולא קשורים אליה בכלל. אבל אם ינסה להסביר לה את כל זה היא רק תיעלב עוד יותר.
וזה כמובן לא קשור למגדר. יש זוגות שאצלם בת הזוג היא זו שמתלוננת ומעבירה ביקורת ויש זוגות שאצלם הגבר הוא דווקא זה שכל הזמן לא מרוצה. בני הזוג של המתלוננים מתרחקים ומפתחים בהדרגה את האמונה ש"לא משנה מה אני אעשה זה אף פעם לא יהיה מספיק טוב".
גם בעיתות שלום, אנשים שגרים איתנו יכולים לעצבן אותנו. הם אוהבים לשמוע מוזיקה או להדליק טלוויזיה דווקא כשאנחנו מעדיפים רגע שקט. הם משאירים את כוס הקפה על השולחן בסלון או מתעכבים עם שטיפת הכלים או עם הכנסת הכלים למדיח. הם מבטיחים שיעשו משהו בבית ולוקח להם הרבה יותר זמן ממה שקיווינו עד שזה באמת קורה, אם בכלל. אלה תלונות שאני שומעת מהמון זוגות, משני הצדדים. אין באמת שני אנשים שהם זהים במקצבים ועושים את כל הדברים בבית בדיוק מתי ואיך שהאחר היה רוצה.
האמת היא שכל אדם שיגור איתכם יעצבן אתכם. כי זה קרוב מאוד. זה נכנס לנו למרחב האינטימי.
עם הקולגה מהעבודה זה יותר קל, כי את לא נתקלת בנעליים שלו שהוא השאיר באמצע החדר ואת לא רואה אם הוא תולה את המגבת שלו אחרי המקלחת. את פוגשת אותו כשהוא רחוץ, לבוש, מוכן, ולא בפיז'אמה. את הפרטנר שלך את רואה כשהוא חולה, עייף, עצבני, רעב ולא אסוף ומוחזק. גם הוא רואה אותך ככה.
ואין באמת דרך אחת נכונה. הדרך שבה נוח לנו לנהל את הדברים היא לא בהכרח יותר נכונה או מוצדקת מהאופן שבו לבני הזוג שלנו נוח להתנהל. הרבה אנשים מעירים לבני הזוג שלהם על המון דברים שנראים להם ש"הם לא בסדר", אבל האמת היא שהם לא 'לא בסדר'. הם פשוט אחרים.
אז מה עושים כשבני הזוג שלנו מעצבנים אותנו?
קודם כל חשוב שנכיר בעובדה המצערת שהאחר הוא אחר. יש לו מקצב אחר משלנו, יש לו סגנון התנהלות אחר משלנו, הוא מעדיף מוזיקה, רדיו או טלוויזיה דולקת כשאנחנו מעדיפים שקט ולהיפך. גם ההתנהלות שלו עם כסף שונה משלנו ויכול להיות שגם ההעדפות שלו בענייני תזונה אחרות משלנו. כשאנחנו מכירים בזה – זה פחות פוגע בנו. אנחנו מצליחים לזכור שזה לא נגדנו. הוא לא "עושה לנו בכוונה". הוא פשוט אחר.
הדבר השני שחשוב שנזכור הוא את מה שהפסיכולוגים קוראים לו "הטיית הצופה המשתתף". זו נטייה שיש לכולנו להסביר את הפעולות שלנו עצמנו בהתאם לנסיבות החיצוניות ולהסביר את הפעולות של האחרים בהתאם לאופיים ולמבנה האישיות שלהם ולא לנסיבות החיצוניות. כי אנחנו נוטים לשים לב ולהיות מאוד מודעים לנסיבות שהובילו אותנו לפעול כפי שפעלנו. אם אני, למשל, עצבנית היום, קל לי לזכור שזה בגלל שזה היום במחזור החודשי שלי שבו אני עצבנית, או שאני מבינה שזה בגלל מה שקרה לי בעבודה. אני מודעת למציאות שהובילה אותי להיות עצבנית וגרמה לי להתנהג כפי שהתנהגתי. כך קורה שקל לנו יותר להיות סלחניים כלפי עצמנו אם עיגלנו את הפינות או התנהגנו לא יפה או שלא עשינו משהו שביקשו מאיתנו. לעומת זאת, אם בני הזוג שלנו עצבניים – קשה לנו לזכור את הנסיבות שהובילו אותם לזה. למשל מה שקרה להם בעבודה באותו היום או שהם מרגישים לא טוב או שעובר עליהם משהו. רוב האנשים נפגעים ומסבירים לעצמם שלבני הזוג שלהם כנראה לא אכפת מהם, או שמדובר במבנה אישיות שגורם להם להתנהג כפי שהתנהגו. ולא זוכרים שהיו נסיבות שיכלו לגרום להם להיות עצבניים, חסרי סבלנות או פשוט לא פנויים לבקשה שלנו.
בימים של מלחמה התופעה הזו הרבה יותר חמורה. כולנו לא פנויים רגשית. כולנו עצבניים, חסרי סבלנות, רגישים הרבה יותר ומעגלים לעצמנו פינות הרבה יותר מבעבר. אנשים בימים האלה זנחו את הרגלי הספורט, פחות מקפידים על הדיאטה, זנחו תחביבים והרגלים טובים שהיו להם בשגרה לפני המלחמה. גם הפרטנרים שלכם רגישים יותר, עצבניים יותר ומוותרים לעצמם יותר מבעבר. גם להם יש נסיבות שגורמות להם להתנהג כפי שהם מתנהגים. אם נצליח לזכור את הטיית הצופה המשתתף נוכל פחות להיעלב מכך שהפרטנר לא עשה מה שביקשנו או התנהג אחרת ממה שקיווינו.
הדבר השלישי שיכול לעזור לנו הוא לשאול את עצמנו האם הפרטנר שלנו מרגיש אהוב, מוערך, מעניין ונחשק? אם הפרטנרים שלנו מצליחים להרגיש רצויים ומוערכים הם יצליחו הרבה יותר בקלות לשמוע מה שאנחנו מבקשים מהם. אם הפרטנרים שלנו מרגישים שהם לא מוערכים ולא אהובים יהיה להם מאוד קשה להיות נדיבים, להתחשב בנו, ולעשות מה שביקשנו. עבור רוב האנשים התחושה שהם לא מוערכים היא משתקת. "אם לא מעריכים אותי מה הטעם שאתאמץ? במילא אף אחד לא יראה ולא יספור את זה לטובתי".
הדבר הרביעי והאחרון שיכול לעזור לנו אם בני הזוג שלנו מעצבנים אותנו הוא אם נצליח לזכור שרק בטוב אפשר לעשות שינוי. תלונות, האשמות או ביקורת מעולם לא עזרו לנו לקבל מה שרצינו. אין באמת דבר כזה "ביקורת בונה". כשאדם מקבל ביקורת הוא נפגע ומסתגר. לעיתים הוא ינסה להתגונן ולהצדיק את עצמו, אבל נדיר שיתעשת וישנה את דרכיו. חפשו איך תוכלו לפתות את בני הזוג שלכם להסכים. איך תוכלו לבקש ולשכנע אותם לשתף איתכם פעולה. למשל תוכלו לדמיין שאתם פוגשים את הפרטנר שלכם עכשיו לדייט שלישי בחיים. אתם עוד לא לגמרי מכירים. איך הייתם מבקשים משהו מפרטנר שלכם לדייט שלישי? רוב האנשים לא היו מושיבים את הפרטנר בדייט השלישי לשיחת תלונות, ביקורת או האשמות. רובם היו מנסים לפתות ולשכנע את הפרטנר בטוב להסכים למה שהם רוצים. זה עובד נהדר בדייט השלישי וזה מתכון טוב לכל החיים. כי רק בטוב עושים שינוי. רק בטוב.
נסו את זה בבית.
לקריאה על איך לנצח בריבים - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד זוגות איך להחזיר את השמחה הביתה? בואו להגשים את החלום:
לפרטים על קורס הייעוץ הזוגי - היכנסו לכאן
לפרטים על קורס הייעוץ המשפחתי - היכנסו לכאן.