איך אתם בהחזקת גבולות?
כשבן הזוג שלך מציע לך משהו שלא מתאים לך? עד כמה את מרגישה נוח להגיד שזה לא מתאים לך?
כמה פעמים בשבוע קורה לך שאת אומרת 'כן' כשזה בעצם 'לא'?
ואתה? זו לאו דווקא תופעה מגדרית. הרבה אנשים מתקשים בהצבת גבולות ובשמירה על עצמם. ואני לא מדברת על מצבים של אנשים מוכים, מצבים של אלימות וחציית גבולות במובן הפלילי. אני מדברת על זוגות נורמטיביים, שחוצים את הגבולות בטעות, לפעמים מעצם קיומם, והרבה פעמים בגלל שהגבולות מטושטשים, כי לא לימדו אותנו איך להחזיק גבולות באהבה.
בשנים האחרונות יש מגמה חברתית של עידוד אנשים להיות קשובים לעצמם ולא להסכים לחצות לעצמם את הקווים. זו תופעה מבורכת. העניין הוא שלא מלמדים אותנו איך להחזיק את הגבולות שלנו. וכך קורה שהרבה אנשים אמנם מודעים לכך שהגבולות שלהם נחצים וסובלים מכך מאוד, אבל לא מצליחים לשנות את זה.
הטעות הכי נפוצה היא לחשוב שהחזקת גבולות קשורה לכעס. שהדרך לשמור לעצמי על הגבולות היא להיות תוקפנית או כועסת. בן הזוג שלך מבקש ממך משהו. בחוויה שלך זו לא בקשה, אלא דרישה או ציפייה ואת מחויבת לעמוד בה, וכך חווה חצייה של הגבולות שלך. ואז את כועסת עליו, על שחצה לך את הגבול, כשלמעשה מה שקרה זה שהוא ביקש ותפקידך היה לזהות שזה 'לא' עבורך ולסרב.
'הוא מאלץ אותי,' עדי מתלוננת בפניי, בפגישה שלנו בקליניקה, 'הכל חייב תמיד להיות סובב סביבו'. אני מנסה לברר איך בדיוק הוא אילץ אותה ומגלה שהיא הבינה לבד שזה מה שהוא רוצה. הוא אפילו לא ביקש.
עדי עוברת בחודשים האחרונים תהליך התפתחות מרגש. היא משתחררת מדפוסים של ריצוי שהיו חלק בלתי נפרד ממנה במשך כל חייה. כחלק מהתהליך שלה היא עזבה את מקום העבודה ופותחת בימים אלה עסק עצמאי. מגשימה חלומות שלא העזה לבטא בקול רם. היא הולכת להתייעץ עם מאמנת אישית, שעוזרת לה להתגבר על חששות ולהציב את עצמה במרכז (לקריאה נוספת על יציאה מדפוסי ריצוי - היכנסו לכאן).
בן הזוג שלה, קובי, דווקא מפרגן לה, 'שנים שניסיתי לשכנע אותה לצאת ממקום העבודה הזה, שבו השאירו אותה קטנה. זה מרגש לראות אותה פורחת ככה', הוא אומר. אבל עדי יורה בכל הכיוונים. היא מודה שקובי תמך בה בתהליך העזיבה של העבודה, אבל מרגישה שהיא זקוקה ליותר חופש. כשאני בודקת איתה מה היא באמת רוצה, היא אומרת משפטים כמו 'להיות אישה עצמאית', 'לא לתת דין וחשבון לאף אחד'.
זה לוקח עוד שניים שלושה משפטים עד שאנחנו נתקלות בסוהרת האמיתית שלה – שזו היא בעצמה. 'יש בראשי קול שאומר לי שזה לא בסדר שאמא נעלמת' היא מסבירה. לעדי וקובי יש שלושה ילדים, בגילאי חמש, שבע ותשע. כשאמא יוצאת הילדים מתלוננים ולעדי יש רגשות אשמה. גם קובי נשמע לפעמים לא מרוצה כשהיא יוצאת. כך קורה שעדי נמנעת הרבה פעמים מלצאת עם חברות או לפגוש את אחותה, שכל כך קרובה אליה.
לאורך זמן עדי צוברת התמרמרות. היא מרגישה כלואה בתוך הבית שלה.
גם בתחום המיניות נוצרו פתאום פערים. עדי לא מוכנה יותר להתנהל כפי שהתנהלו בעבר. 'אני הייתי ילדה קטנה כשהכרנו,' היא אומרת, 'לא ידעתי מה באמת טוב לי. לא מוכנה יותר להמשיך ככה. אני צריכה הרבה יותר זמן כדי להיפתח במיניות, הרבה יותר ליטופים ורוך'. קובי לא מבין מה השתנה פתאום. הוא מרגיש דחוי ובהדרגה נעלם ביניהם המגע בכלל.
גם אצל רני והדר יש בלבול סביב נושא החזקת הגבולות.
רני סיפר לי בגאווה שסוף סוף הצליח לעמוד על שלו. 'חזרנו מטיול בשבת והייתי מותש לחלוטין,' הוא מספר, 'השתרעתי על הספה והדר התחילה מיד לפרוק את החבילות שהבאנו. לא נחה לשנייה. היא ביקשה שאעזור לה, אבל אני התעקשתי שמותר לי לנוח קודם ואפשר לפרוק יותר מאוחר' 'ומה קרה?' שאלתי. 'נהייה ריב שלם' הוא ענה, 'הדר כעסה שלא באתי מיד לעזור ואני כעסתי שהיא חוצה לי את הגבול ששמתי, שקודם אנוח ואחר כך אפרוק'.
האמנם? האמנם הדר חצתה לו את הגבול? איך היא יכולה בכלל לחצות לו את הגבול הזה? היא הרי לא גרמה לו לקום מהספה ולפרוק. הגבול לא נחצה.
גבול זה משהו שאנחנו שמים על עצמנו. לא על אחרים. רני יכול להגביל את עצמו, כך שלא יקום לפרוק את החבילות אלא אחרי מנוחה. ואכן, הגבול הזה נשמר.
רק שלהחזקת גבולות יש שני חלקים.
החלק הראשון הוא להחזיק את הגבול שהחלטנו לגבי עצמנו, ונניח במקרה הזה, לא לקום מהספה, אלא לאחר מנוחה, בדיוק כפי שרני עשה.
החלק השני הוא לזכור שעצם השמירה שלנו על הגבול שלנו, הודפת את בני הזוג שלנו. הדר חטפה דחייה. זה בסדר לדחות את בני הזוג שלנו, כשמדובר בקווי הגבול שלנו. אבל אז תפקידנו להיות נחמדים אליהם. הדפנו, דחינו, כי שמרנו על עצמנו, וכעת הזמן לאהוב אותם, שזה אומר למשל, שרני לא יכעס, ולאחר שינוח, יקום מהספה, ייגש אל הדר, יציע חיבוק, יודה לה על שפרקה את החבילות בעצמה ויביע צער על כך שלא הצליח לעזור לה. אם היא לא פרקה עדיין את כל החבילות – יוכל כעת, לאחר ששמר על עצמו ונח, לפרוק את החבילות שנותרו. וכל זאת מבלי לכעוס עליה. היא לא אשמה כאן בכלום. הגבול הוא שלו, לא שלה, הוא הציב אותו והוא שמר עליו וכעת עליו לאהוב.
כמו בחומוס, גם גבולות מציבים באהבה או לא מציבים בכלל 😊
אנשים מתרעמים לפעמים ואומרים: 'למה שיביע צער? הוא הרי לא אשם. הוא בסך הכל שמר על הגבולות שלו, שזה דבר טוב'. נכון, הוא שמר על עצמו וזה דבר טוב, אבל גם כשאנחנו לגמרי בסדר, אנחנו לעיתים מכאיבים לבני הזוג שלנו. כשלאחד מבני הזוג כואב – זה לא אומר שהשני אשם. ועדיין, הכאב הוא אמיתי.
הדר התאכזבה שלא קם לעזור לה ופרקה לבדה את החבילות. הבעת צער על כך אין פירושה הודאה באשמה. הבעת צער יש בה חברות פשוטה, צער אמיתי על כך שאהובה שלך נותרה לבדה. זה הכל.
אם רני יצליח להביע צער ולחבק אותה, יתכן שהדר תצליח להתגבר על האכזבה ולשים לב שרני שמר על עצמו ולשמוח עבורו.
אז זכרו, יש שני חלקים להצבת גבולות, לשמור על עצמנו בגבולות שלנו ואז לאהוב את בני זוגנו, שחטפו הדיפה או דחייה. (לקריאה נוספת על גבולות - היכנסו לכאן)
נסו את זה בבית.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללוות זוגות בחזרה אל השמחה, האהבה והתשוקה? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.