הילד המועדף: הסוד שגם המדע מתקשה לפצח

כמעט כל הורה מרגיש אשמה כשהוא מגלה שבלב שלו, ביום מסוים, קל לו יותר לאהוב או להיות במחיצתו של ילד אחד על פני האחר. אנחנו מנסים להיות "שוויוניים", אבל זה בדרך כלל לא באמת מצליח. רוב ההורים טוענים שהם אוהבים את כל הילדים במידה שווה (גם אם באופן אחר). נושא הילד המועדף הוא טאבו בחברה שלנו. אבל מחקרים חוזרים ומראים שיש תופעה רחבה שכזו.

המדע מכנה את התופעה הזו  PDT (Parental Differential Treatment), יחס הורי דיפרנציאלי. מחקרים מראים שזה קורה ברוב המוחלט של המשפחות (מעל 70% לפי חלק מהמחקרים), מה שמדגיש שהבעיה היא לא עצם קיום הרגש, אלא איך אנחנו מנהלים אותו.

חוקרים בתחום מנסים במשך שנים ארוכות למצוא חוקיות: האם הילד המועדף הוא בדרך כלל הבכור? ואולי דווקא הצעיר מכולם? האם יש העדפה לבנים? או דווקא לבנות? האמת היא שהתוצאות סותרות. העדפה היא לא "פרס" שניתן לילד בגלל נתון פתיחה ביולוגי כזה או אחר, אלא תוצאה של דינמיקה משתנה.

יתכן שהורים מעדיפים ילד מסוים כי הטמפרמנט שלו מתאים להם. הורה שקט ומופנם אולי ירגיש חיבור טבעי וקל יותר עם הילד השקט והמופנם שלו, מאשר עם אחיו המוחצן והאנרגטי. כשהמקצב הפנימי של הילד (רמת פעילות, סף גירוי) דומה לזה של ההורה, החיים פשוט "זורמים" יותר. קל לנו לאהוב את מה שמוכר לנו או את מה שלא דורש מאיתנו מאמץ ויסותי כביר בכל רגע.

יש, לעומת זאת, הורים שמתחברים דווקא יותר בקלות עם הילד שמאוד שונה מהם. הם חשים שהוא מכניס לחייהם אנרגיה שמיטיבה איתם. החוקרים קוראים לזה התאמה:  Goodness of fit, שתלויה כנראה יותר מהכל פשוט בכימיה בינאישית. בהרבה בתים ההעדפה הזו משתנה כשהילדים מתבגרים. ויש הורים שבאמת מרגישים מחוברים באותה מידה של עוצמה עם כל הילדים שלהם.

השערה נוספת היא שההעדפה ההורית נובעת מהשתקפות עצמית: אנחנו מעדיפים את הילד שמזכיר לנו את הגרסה המוצלחת של עצמנו, או נרתעים מהילד שמזכיר לנו את התכונות שאנחנו פחות אוהבים בעצמנו. זהו מצב של אמפתיה סלקטיבית: קל לנו יותר להבין ולחמול על הקשיים של הילד שמזכיר לנו את עצמנו, בעוד שכלפי הילד שמזכיר לנו את חולשותינו, אנחנו עלולים להגיב בנוקשות יתרה.

המחקר מתקשה לזהות את הילד המועדף גם כי הרבה פעמים ההורה מנסה להתגבר על רגשות האשמה, באופן לא מודע, ולפצות על ההעדפה שלו, על ידי מתן יחס מיוחד דווקא לילד הפחות מועדף.

המחקר מראה שהעדפה היא דינמית. ילד שהיה מועדף בגיל הגן (כי הוא היה חמוד וצייתן) עשוי להפוך לילד המאתגר בגיל ההתבגרות, וההעדפה ההורית עשויה לנדוד לאח אחר שפתאום קל יותר איתו.

החוקרים קונגר וקונגר (שהם זוג גם בחייהם מחוץ לאקדמיה) הראו במחקריהם שהעדפה היא לעיתים קרובות תגובתית למצב המשפחתי. כשהמשפחה נמצאת תחת לחץ (כלכלי, רגשי או בריאותי), הנטייה שלנו 'לברוח' אל הילד שנוח לנו איתו גוברת. כלומר ההעדפה היא לא פגם באישיות שלנו, אלא לעיתים מנגנון הישרדות רגשי של הורה שמנסה למצוא 'אי של שקט' בתוך הסערה.

גם אם לא נבין לעולם מה הגורם להעדפה של הורה לילד מסוים, מה שבאמת משנה זה מה מרגישים הילדים. גם בבתים בהם ההורים מכחישים העדפה כלפי ילד מסוים, הרבה ילדים גדלים בתחושה שהייתה העדפה של ההורים. העובדות האובייקטיביות (מי באמת מועדף) פחות חשובות מהתפיסה הסובייקטיבית של הילד.

ילדים מוכנים לקבל יחס שונה אם הם מבינים את הסיבה (למשל: "אחי מקבל יותר עזרה כי הוא חולה" או "אחותי מקבלת יותר טיפול כי היא תינוקת"). אבל אם הסיבה נתפסת כשרירותית או אישיותית, אז מתחילה הבעיה. הילד מבין שההורה פחות מעריך אותו כסובייקט.

החוקרת ג'ודי דאן, מגדולי החוקרים של יחסי אחים, מצאה שילדים הם 'רדארים' חברתיים כבר מגיל שנתיים. הם לא רק מבינים את היחס שהם מקבלים, אלא צופים ללא הרף באינטראקציה של ההורה עם האח. דאן גילתה שהילדים לא מחפשים שוויון מתמטי, אלא בלעדיות רגשית, הם רוצים לדעת שיש להם מקום ייחודי בלב של ההורה שלא תלוי באחיהם.

היא מצאה שהילד הלא מועדף (או זה שתופס את עצמו ככזה) נמצא בסיכון גבוה יותר לפיתוח דימוי עצמי נמוך, חרדה ודכאון. באופן מפתיע נמצא שגם הילד המועדף משלם מחיר. מחקרים מראים שילדים מועדפים חשים אשמה כלפי אחיהם. הרבה פעמים הם חשים מחויבים יותר לטפל בהורים המזדקנים, כ"תשלום" על ההעדפה.

אז מה עושים? איך מונעים מהילדים שלנו לחוש מקופחים? הרבה פעמים הורים מנסים לכסות ולפצות על ההעדפה הטבעית שלהם על ידי ניסיון בלתי פוסק להיות שוויוניים. הם ישקיעו מאמצים רבים לחתוך את העוגה לחלקים שווים בדיוק, יקפידו לתת מתנות לכל הילדים תמיד באותו הרגע, יקפידו לחבק או להחמיא לכולם באותו הזמן. ניסיונות של ההורים להיות שוויוניים משיגים בדיוק את ההיפך. הילדים רואים את המאמץ של ההורים ולומדים שיש חשיבות עצומה להשוואה שלהם לאח או לאחות שלהם. הם לומדים להעריך את עצמם על פי כמה הם קיבלו. התנהלות כזו בבית מייצרת תחושת תחרות בין האחים ומנבאת את תחושות הקיפוח הבלתי נמנעות.

הפתרון: מעבר מ"שוויון" ל"ייחודיות": ילדים שמרגישים שההורה רואה את הצרכים האישיים שלהם (גם אם הם מקבלים פחות כרגע) חווים פחות קנאת אחים ופחות פגיעה בדימוי העצמי. חפשו מה כל ילד שלכם באמת צריך, נסו להעניק לו לפי צרכיו, חום, אהבה, מתנות ומחמאות. ברגעים אחרים תוכלו להעניק לאחים האחרים שלו, לפי צורכיהם.

שאלו את עצמכם מדי פעם על כל ילד בנפרד: מהם הצרכים של הילד הזה שלי? האם הוא קיבל השבוע תשומת לב? זמן? מילים טובות? משהו אחר שהוא זקוק לו?

ההתאמה ביניכם לבין הילדים שלכם היא לא גזירת גורל וזכרו שההעדפה היא רגעית. אצל רוב ההורים ההעדפה משתנה בתקופות החיים השונות. הנזק האמיתי נגרם מהתיוג של הילד כ"קשה" או "לא מתאים" ומההשוואתיות שלו אל אחיו. אלה נבואות שנוטות להגשים את עצמן.

אבל גם אם אין "התאמה טבעית" ביניכם לבין הילד, המודעות ההורית שלכם לכך תוכל להועיל. הימנעו מהקפדה על שוויון בלתי אפשרי ומהשוואות בין האחים. חפשו תחומי עניין שבהם תוכלו להתקרב אל כל ילד בנפרד, הרבו במגע ובמחמאות (על דברים שאתם באמת מאמינים בהם). כך תוכלו לייצר קירבה ולאפשר לילד שלכם לחוש אהוב ומוערך, ללא קשר או השוואה עם האחים האחרים שלו.

בסופו של דבר, הילדים שלנו לא זקוקים להורים מושלמים שמחלקים אהבה במזרק עם שנתות מדויקות. הם זקוקים להורים אנושיים שרואים אותם בזכות מי שהם, ולא בזכות מי שהם ביחס לאחיהם. כשאנחנו משחררים את האשמה, אנחנו מפנים מקום לאהבה פשוטה, לא שוויונית, אבל עמוקה וייחודית לכל אחד מהם.

נסו את זה בבית.

גם אתם חולמים ללוות הורים? בואו להגשים את החלום:

היכנסו לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי).

•