'לא בא לי!'

מה דעתכם על הביטוי 'בא לי'? או 'לא בא לי'?

יש המון הורים שכועסים על הילדים שלהם אם הם אומרים 'לא בא לי'. הם לא מרשים לילדים שלהם להגיד ככה, הם מסבירים להם שוב ושוב ש'אצלנו בבית לא מדברים ככה', ואפילו מענישים אותם אם זה קורה.

חלק מההורים האלה טוענים שהניסוח הזה לא מכבד, שזה לא מנומס. הורים אחרים מתנגדים בכלל לרעיון שאם בא לנו או לא בא לנו משהו - זה אמור להיות שיקול. 'בחיים אתה לא אמור לעשות מה שבא לך,' הם מסבירים, 'אלא מה שאתה צריך לעשות'.

ועל זה יש לי שלוש הערות להעיר:

1. הביטוי "בא לי" (או "לא בא לי") הוא ביטוי בסלנג. המינוח התקין מבחינה לשונית הוא "אני רוצה" (או "אני לא רוצה"). סלנג (בעברית תקנית יש לומר 'עגה') זו תופעה נהדרת שמתרחשת כששפה היא מדוברת. ביטויים רבים התחילו כסלנג ולאט לאט התקבלו והתקבעו כביטויים תקניים בשפה העברית המדוברת. יש גם מילים שהושאלו משפות אחרות ונחשבו לא תקניות, אך במשך הזמן התמזגו עם השפה העברית והיום כולנו משתמשים בהן. כך למשל מילים כמו באסה, סבבה, אחלה, פנצ'ר, פדיחה, תכלס, מגניב ואפילו אוטובוס. כל אלה מילים שיתכן שאתם משתמשים בהם ולא מרגישים שזה לא מנומס או לא מכבד כלפי הסובבים אתכם, בעבר אלה לא היו מילים תקניות בעברית.

בימיו של רש"י דיברו עברית שלא כללה המון ביטויים שאנחנו משתמשים בהם היום. אם הייתם מדברים עם רש"י יתכן שהוא היה נעלב מכם, בגלל שימוש במונחי סלנג שהתקבעו מאז והפכו להיות השפה התקנית, אבל בזמנו הם לא היו מקובלים.

רש"י: 'מה אמרת? זה לא יפה לדבר ככה'

אז כשהילד שלכם אומר "לא בא לי" הוא בעצם אומר "אני לא רוצה". האם מה שמפריע לכם זו הרדידות הלשונית? או עצם זה שהוא חושב שהרצון שלו הוא בכלל שיקול?

2. נימוס זה דבר חשוב בחברה שלנו. אבל נימוס הוא כלי לניהול חברתי. חשוב שנשמור על כללי הנימוס באדיקות כשאנחנו פונים אל שכנים, מכרים, אנשים ברחוב, צוותי החינוך בבית הספר או בגן, שוטרים, חיילים, רופאים, אנשים במעגל החברתי השני והשלישי והלאה מאיתנו. אבל בתוך הבית שלכם, איפה שאתם מרשים לעצמכם לחלוץ נעליים, להוריד את החזייה או את שעון היד, להשתרע על הספה, להרים רגליים, בתוך הבית שלכם - הנימוס הוא בחשיבות משנית. כן, אנחנו רוצים להיות אדיבים, נחמדים, נדיבים ובאופן כללי להתייחס יפה למי שגר איתנו, אבל נימוס? באמת?

3. מדוע שהחיים האלה לא יכללו, חוץ מכל אלפי הדברים שאנחנו צריכים לעשות גם את מה ש בא לנו לעשות? למה שזה לא יהיה גם שיקול? כמובן שיש אילוצים ויש קווים אדומים וכולנו צריכים להיות ילדים טובים. אבל לצד כל זה, אולי נוכל גם לקחת בחשבון שיקולים כמו האם בא לי עכשיו או לא בא לי לעשות משהו? למה שזה לא יהיה גם חלק מכל מערך השיקולים בכל רגע?

אם אתם מתנגדים אידיאולוגית לאמירה 'בא לי' או 'אני רוצה' וכועסים על הילדים שלכם אם הם אומרים לכם שבא להם (או לא בא להם) משהו - תשאלו את עצמכם עד כמה אתם מרשים לכם עצמכם להגיד לפעמים שלא בא לכם משהו? והאם זה יכול להיות שיקול יחיד שעומד בפני עצמו כדי שמשהו לא יקרה?

אצל הרבה הורים - אם הם רוצים שהילדים יהיו שקטים או לא יטפסו עליהם או יאפשרו להם לנוח - הם מביאים נימוקים רפואיים ("כואב לי הגב", "הרופא אמר שאסור" וכדומה) או נימוקי קריירה ("יש לי ישיבה חשובה עכשיו בזום" או "מייל דחוף מהבוס" וכדומה). הנימוק "לא בא לי" לא מספיק מבחינתם, גם בצורתו המנומסת: "אני לא רוצה".

אז האם אתם מרגישים שמותר לכם להגיד שלא מתאים לכם או שאתם לא רוצים משהו אצלכם בבית? האם כשלא בא לכם משהו, זה יכול להיות שיקול יחיד ומספיק כדי שהדבר הזה לא יקרה?

אם הרצון שלכם לא יכול להיות שיקול מספיק - אולי כדאי לחפש את הדרך לאפשר לכם לחיות חיים שבהם פחות תצטרכו לבטל את עצמכם? טיפול יכול לעזור. כן, חשוב שתקפידו על כל הדברים שאתם חייבים לעשות בחיים האלה, אבל לצד כל המטלות והמחויבויות האינסופיות אפשר להכניס מדי פעם גם דברים בלתי הכרחיים שפשוט בא לכם שהם יקרו.

אם הרצון שלכם כן יכול להיות שיקול מספיק - אולי כדאי בכל זאת לאפשר גם לילדים שלכם לגדול בבית שבו הרצונות שלהם נלקחים בחשבון? זה לא אומר שמעכשיו נסכים לכל מה שהם מבקשים. הרבה פעמים בחיים הם יצטרכו לעשות גם מה שלא בא להם, ככה זה בחיים. אבל נוכל לעזור להם לגדול באמונה שהרצון שלהם הוא גם חשוב או שהוא לכל הפחות חלק ממערך השיקולים השלם.

מה דעתכם? נסו את זה בבית.

היכנסו לקרוא על שלוש דרכים להטמעת ערכים בילדים.

גם אתם חולמים ללוות הורים? בואו להגשים את החלום:

לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי) - היכנסו לכאן.

לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי - היכנסו לכאן 

איך נלמד את הילדים שלנו לכבד אותנו? - סרטון קצר (כ-2 דקות) ובו טיפ להורות משובחת: