בואו נפריך כמה מהמיתוסים השכיחים לגבי זוגיות:
המיתוס הראשון: תקשורת זה הדבר הכי חשוב בזוגיות, כדי להצליח לנהל קונפליקטים.
תקשורת זה אכן חשוב. הרבה זוגות מגיעים לטיפול זוגי ואומרים בפגישה הראשונה שהם מרגישים שאין ביניהם תקשורת טובה. הם מבקשים ללמוד דפוסי תקשורת תקינים. תקשורת זה אכן חשוב. זוגות שלומדים דפוסי תקשורת לא אלימה, תקשורת מקרבת, תקשורת שיש בה הקשבה לצרכים של הפרטנר, מצליחים הרבה פעמים לנהל את הקונפליקטים שלהם ביעילות רבה יותר ולהשיג שלווה בבית.
אבל יעילותו של הטריק הזה, של לימודי תקשורת משובחת, תלויה במה שקורה במרווחים בין הקונפליקטים. בשגרה של בני הזוג. אם בני הזוג מראים חיבה, מביעים עניין, כבוד, הערכה, הם מייצרים מצב שבו כל אחד מהם מתנהל בעולם כשהוא בטוח בכך שהפרטנר שלו תומך בו, בעדו. כשזה המצב אנחנו נוטים לפרש הרמת קול או התנהגות לא יפה כמקרית או כנובעת מהנסיבות (אולי בן הזוג שלנו עייף? חולה? היה לו יום קשה? סיבות שלא קשורות כלל לקשר בינינו) ומצליחים ביתר קלות להגיב עליה בחיבה או בהתעלמות. אם אנחנו בשגרה חווים את בן הזוג שלנו כאדיש כלפינו, לא מתעניין, לא מכבד ולא אכפתי, הנטייה הטבעית שלנו תהיה לפרש כל הרמת קול לחומרה ולהתעלם מהנסיבות.
כך שהדבר הכי חשוב, על מנת לייצר זוגיות מוצלחת, הוא החברות, החיבה, המבט הטוב שיש בינינו, התחושה של 'אנחנו מול העולם'. זוגות שיש ביניהם את זה בשגרה יצליחו גם לנהל קונפליקטים יותר בקלילות. יתכן שברגע של קונפליקט אחד מהם יעשה פתאום מחווה מצחיקה, כמו הוצאת לשון או חיקוי של בנם בן ה-4 או יגיד פתאום: 'היי, אני מצטער', מחוות שיכולות בבת אחת לפוגג את המתח.
המיתוס השני: כעס מזיק ליחסים.
במחקריו של חוקר הזוגיות האמריקאי, ג'ון גוטמן, הוא הראה שזוגות שדיווחו על זוגיות מוצלחת, על שביעות רצון גבוהה מהיחסים הזוגיים שלהם חוו והביעו כעס באותה תדירות כמו זוגות שבסופו של דבר התגרשו. ההבדל נעוץ באופן שבו בני הזוג המאושרים הביעו את הכעס או הגיבו כלפיו.
כעס הוא רגש שיכול להניע אותנו לפעולה, למלא אותנו אנרגיה ולאפשר לנו להרגיש חיוניות. אם נצליח לווסת את עצמנו מבחינה רגשית ולא לאפשר לכעס להיות הרסני כלפי הפרטנרים שלנו, הוא יכול להיות רגש חיובי.
המיתוס השלישי: 'נשים מנוגה וגברים ממאדים' ולכן הם לא באמת יכולים להסתדר.
זוגות מאושרים, שכן מצליחים להסתדר (אם הם הטרו-נורמטיביים) כוללים גם הם נשים וגברים "מפלנטות אחרות" והם בכל זאת מצליחים להסתדר ולייצר זוגיות מוצלחת. כך שהמגדר זה לא באמת מה שמונע מזוגות להצליח. זה נכון שיש הסללה חברתית שונה לגברים ולנשים. החברה שלנו עדיין מאוד קשה בעניין הזה. בנים עדיין לומדים שכדאי להסתיר רגשות, לא לבכות, להיות חזקים, שאפתנים ואמיצים ולהתעניין בתחומים שנחשבים בעיני החברה 'גבריים'. בנות לומדות שכדאי להימנע, להקטין את עצמך, להסתיר את גופך, להתחבר לרגשות השליליים ולהתעניין בתחומים שנחשבים בעיני החברה 'נשיים'. המודעות לנושא הולכת ועולה ואיתה יש שיפור במצב, אבל עדיין ארוכה הדרך.
יש לנו יכולת לתרום למאמץ החברתי המשותף שמתנגד להסללה המגדרית המעוותת והמפרידה הזו. אחת הדרכים לעשות את זה היא להימנע מלהסכים להביט על גברים ונשים כאילו הם מפלנטות אחרות. ככל שנסרב להביט על אדם ולשפוט את מה שעובר עליו מבחינה פסיכולוגית כקשור למגדר שלו, כך נוכל לשחרר גם אותו מהצורך להיצמד למה שנחשב מבחינת החברה מתאים למגדר שלו והוא יוכל באמת להתפנות ולהרגיש מה שהוא מרגיש או חושב בתוך תוכו.
אז כן, נכיר בכך שחינכו אותנו לזה ויתכן שקשה לנו להשתחרר מהחינוך המגדרי, אבל אם מביטים עלינו במבט שלא דרך משקפי המגדר, אנחנו יכולים להצליח למצוא בתוך עצמינו את הכוחות להתנגד להסללה החברתית המצמצמת.
בנוסף, בין שני בני הזוג יש הבדלים נוספים, כמו בין כל שני אנשים, שלא קשורים להבדלי מגדר. אפשר ללמוד לגשר על הפערים בין בני הזוג, ויש אפילו יתרונות בכך שבני הזוג הם אנשים שונים, שיכולים להפתיע אחד את השני, לעניין, לסקרן ולרגש.
המיתוס הרביעי: גברים לא בנויים לנישואין, כי הם לא מתאימים למונוגמיה.
שכיחות הבגידות שמעורבים בהם גברים נשואים דומה לשכיחות הבגידות בהן מעורבות נשים נשואות. או במילים אחרות, נשים בוגדות לא פחות מגברים. בעבר יתכן שנשים בגדו פחות, כיוון שנשים ישבו בבית. בגידה לא תלויה במגדר, אלא בהזדמנות. מאז שנשים הצטרפו למעגל העבודה, הן בוגדות באותה המידה.
יש אחוז לא מבוטל של אנשים באוכלוסייה, ללא תלות במגדר, שמתקשים לנהל מערכת זוגית מונוגמית (עם פרטנר אחד בלבד לכל החיים). אנשים כאלה, שלא רוצים לבגוד, בדרך כלל עוברים מזוגיות אחת לאחרת ומייצרים מה שמקובל לכנות 'מונוגמיה סדרתית'. בכל פעם הם נאמנים לבן הזוג הנוכחי. ואחרי כמה שנים הקשר מתפרק והם עוברים לקשר המונוגמי הבא. אחרים מנסים לייצר מבנים אלטרנטיביים של זוגיות לא מונוגמית בהסכמה. זוגיות שיש בה מחויבות, אך אין בה בלעדיות מינית או רומנטית.
זוגות שבוחרים לחיות במונוגמיה ורוצים לייצר זוגיות מוצלחת אחת לכל החיים, יכולים ללמוד איך לעשות זאת, בלי תלות במגדר. גם גברים יכולים לייצר זוגיות ארוכת טווח ללא בגידות. כמו שכבר אמרנו במיתוס השלישי, בואו לא נצמצם את ההסתכלות שלנו על עצמינו ועל הפרטנרים שלנו רק דרך משקפי המגדר.
המיתוס החמישי: גירושין קורים בגלל בגידות
במחקרים שנעשו על אנשים שהתגרשו אחרי בגידה, כ-80% מהם (גברים ונשים) הודו שהפרידה לא הייתה באמת בגלל הבגידה, אלא כי הם התפתחו בכיוונים שונים והתרחקו או כיוון שחשו לא אהובים. הבגידה הייתה הטריגר או הקש ששבר את גב הגמל ולפעמים גם זה לא ובכלל לא הייתה קשורה לפרידה. בסרטים מקובל שבן הזוג שמגלה את הבגידה כועס ומשליך את הבגדים של הבוגד מהחלון או מחליף את המנעול וזורק אותו מהבית. רוב האנשים אומרים לעצמם שהם יעזבו מיד אם אי פעם תתגלה בגידה, אבל ברגע האמת רוב הזוגות לא באמת מתפרקים גם כשמתגלה בגידה. בתהליך של טיפול זוגי אפשר ללמוד איך לתקן את הקשר, לשקם את האמון שנשבר ולהחלים מהבגידה. (לקריאה על החלמה אחרי בגידה - היכנסו לכאן).
המיתוס השישי: גברים רוצים סקס ונשים רוצות חיבור רגשי
כבר הזכרנו את ההסללה החברתית החזקה שמחנכת בנים להתרחק מהבעת רגשות. ההסללה הזו גורמת לגברים רבים להדחיק ולהכחיש את הרגשות של עצמם עד כדי כך שהם לא מצליחים לבוא במגע עם הרגשות הללו. גברים כאלה מוצאים בסקס דרך להתחבר רגשית ולכן נאחזים בכמיהה לסקס. כך קורה שעל פני השטח זה נראה כאילו כל מה שמעניין אותם זה הסקס. אבל למעשה, הם בכמיהה לחיבור רגשי עמוק עם בת הזוג שלהם. דרך הסקס הם מצליחים להרגיש אהובים, מוערכים, רצויים.
בנוסף, החברה שלנו מלמדת גברים שהם אמורים לרצות סקס כל הזמן. נער מתבגר לומד מהר מאוד שכדי להיחשב 'גברי' עליו להביע את רצונו במין ולעולם לא לסרב להזדמנות מינית. כך קורה שגברים לא קשובים לצרכים האותנטיים שלהם ולומדים להתנתק מגופם.
נשים מוסללות להיראות צנועות ולא מיניות. כך קורה שנשים רבות מתקשות להודות אפילו בפני עצמן בתשוקה שלהן, בצורך שלהן במיניות. לדבר על הצורך בחיבור רגשי נחשב מקובל. כך קורה שגם נשים לא קשובות לצרכים האותנטיים שלהן ולומדות להתנתק מגופן.
וכך קיבלנו עיוות חברתי שבו גברים מורשים ומצופים לדבר על הצורך שלהם בסקס ונשים מורשות ומצופות לדבר על הצורך שלהן בחיבור רגשי. כשלמעשה, אין שום הבדל מגדרי. לשני המגדרים יש צרכים מיניים. לשני המגדרים יש צורך עמוק, משמעותי וחזק בחיבור רגשי. סקס יכול לאפשר לשני בני הזוג להתחבר רגשית, אם הם לומדים איך לעשות את זה נכון.
אז מה אנחנו יכולים ללמוד מכל המיתוסים האלה, כשמתברר שהם לא נכונים? שעדיף פחות להאמין לסיסמאות ולתת לעצמנו, ולפרטנרים שלנו, את ההזדמנות להפתיע אותנו. להתעניין באמת במה כל אחד מאיתנו מרגיש ורוצה, מבלי להניח שאנחנו יודעים את זה לפי המגדר שלו או מצבו המשפחתי. ולהשקיע בזוגיות שלנו, ביום יום. לזכור שזוגיות היא כמו פרח, צריך להשקות אותו ולטפל כדי שיפרח.
לקריאה על מה לעשות כשבני הזוג מתלוננים - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים זוגיים? ללוות זוגות בחזרה אל השמחה, התשוקה והאהבה? היכנסו לכאן.