גברים לא יודעים להיות חולים - האמנם?

אני רוצה לספר לכם על א'. א' הוא אדם אמיתי. אספר לכם עליו ונראה אם תוכלו לנחש האם א' הוא גבר או אישה.

א' מאוד תחרותי. אפילו כשהוא משחק עם ילדיו חשוב לו תמיד לנצח. הוא רגיש מאוד, הוא בוכה מהתרגשות בהצגות ובסרטים. הוא שומר על תזונה טבעונית כיוון שהוא חש חמלה כלפי בעלי החיים, כמו גם כלפי בני האדם. הוא שומר על כושר ומתאמן בקביעות בחדר הכושר. דימוי הגוף שלו נמוך והוא מודאג מהשפעת הגיל על הגוף. יש לו תנודות במצבי הרוח - יש ימים שבהם הוא מלא שמחת חיים ובימים אחרים הוא מסתגר בתוך עצמו.

עכשיו אספר לכם על ב'. ב' גם הוא אדם אמיתי. הוא נשוי ויש לו שלושה ילדים. הוא עובד מאוד קשה כי הוא מפרנס יחיד. כשהוא חוזר הביתה מהעבודה הוא עייף ועצבני מהפקקים וצועק על כל בני הבית. הוא הצטיין בלימודים וגם בעבודה הוא מצליח. הוא טוב במספרים והוא מאוד דעתן. אם תרצו לשמח אותו – קנו לו מתנה. הוא אוהב לקבל מתנות. אבל אל תפתיעו אותו - יש לו צורך בשליטה והוא אוהב להיות תמיד מוכן לכל מצב.

מה דעתכם? האם תוכלו לנחש? האם א' הוא גבר? או אישה? ומה לגבי ב'?

על פי וויקיפדיה, נראה של-א' יש תכונות הנחשבות 'גבריות' – תחרותיות, אתלטיות. אולם יש לו גם תכונות שנחשבות 'נשיות' – הוא רגיש, אמפתי, ומודאג ממראה הגוף שלו.

גם ל-ב' יש תכונות שנחשבות בחברה שלנו 'גבריות' – הוא מפרנס יחיד, הוא טוב במספרים, הוא דעתן, הוא צועק על כל בני הבית ויש לו צורך בשליטה.

אגלה לכם בהמשך את המגדר שלהם, אבל האם אתם יכולים לראות שמדובר באנשים מורכבים? שלכל אחד מהם יש אוסף של תכונות?

אני פוגשת בקליניקה גם נשים וגם גברים שיתאימו לתיאורים הללו. לנשים שביננו יש אוסף מורכב של תכונות ולא רק תכונות 'נשיות'. הגברים שביננו מורכבים לא פחות ולכל אחד מהם פסיפס שונה של תכונות 'נשיות' ותכונות 'גבריות'. האמת היא שאם נעז ונבחן את הנתונים בשטח, נגלה שאין באמת דבר כזה 'תכונות נשיות' ו'תכונות גבריות'. ילד שהוא מאוד תחרותי יגידו שהוא מתנהג כמו בן ואם הוא גם עדין - יגידו עליו שהוא 'פשוט דומה לאמא שלו'. בת שהיא עדינה - יגידו עליה שהיא 'מתנהגת כמו בת' ואם היא מאוד תחרותית יגידו עליה שהיא מיוחדת בזה או שהיא דומה לאמא או לאבא. כך קורה שהממצאים בשטח לא סותרים את הסטיגמה הרווחת.

פרופ' דפנה יואל היא חוקרת מוח באוניברסיטת תל אביב, שעוסקת בשאלה האם יש דבר כזה מוח גברי ומוח נשי. היא ערכה מחקר בשיתוף עם שלושה מרכזים נוספים של מדעי המוח בעולם. המחקר פורסם ב2015 בכתב העת המדעי החשוב PNAS ובו נבדקו 1400 מוחות של גברים ונשים ב-MRI. החוקרים חיפשו מדדים שנחשבים 'נשיים' ומדדים שנחשבים 'גבריים'. למשל, גודל של אזור מסוים במוח, שנטען בעבר שהוא שונה אצל גברים לעומת נשים.

החוקרים סימנו בכל מוח את ה'נתונים הגבריים' וה'נתונים הנשיים' וחיפשו האם יש 'מוח גברי' – כזה שיהיו בו רק (או בעיקר) נתונים גבריים? והאם יש 'מוח נשי' – כזה שיהיו בו רק (או בעיקר) נתונים נשיים? להפתעת החוקרים, התברר שלמעלה מ-92% מהמוחות היו פסיפס מעורבב היטב של נתונים גבריים ונתונים נשיים. בכל מוח היה צירוף שונה של נתונים. כך שלא ניתן לומר על המוח האם הוא 'גברי' או 'נשי'.

החוקרים חזרו על שיטת המחקר הזו גם עם נתונים פסיכולוגיים. הם אספו תוצאות מבחנים פסיכולוגיים שאיפיינו התנהגויות 'גבריות' והתנהגויות 'נשיות' בלמעלה מ-5500 בני אדם ולא נמצא כמעט אף אדם שיש לו רק תכונות 'נשיות' או רק תכונות 'גבריות'.

כי האמת היא שאין דבר כזה תכונות נשיות או תכונות גבריות. זו סטיגמה חברתית. נכון, יש הבדלי לבוש ויש הבדלי התנהגות. אבל אלה נובעים מתוך התפיסות החברתיות שלנו ולא בשל הבדלים ביולוגיים.

האמת היא שגברים לא יותר טובים מנשים בתפיסה מרחבית או בנהיגה. נשים לא יותר טובות מגברים במולטי-טאסקינג או בפיצול קשב.

אנשים אוהבים לצחוק על כך מעל במות הסטנד-אפ, אבל זה לא אומר שזו אמת.

יש גם הסללה חברתית חזקה לכיוון תכונות שנחשבות גבריות או תכונות שנחשבות נשיות.

מה הכוונה ב'הסללה חברתית'? בנים מקבלים עידוד חברתי מאסיבי להיות עצמאיים, להתגבר על קשיים בכוחות עצמם ולהפגין אומץ. אך בתחום הרגשי הם לומדים מגיל צעיר שעדיף שלא יביעו רגשות, בוודאי שלא בכי. הרגש היחיד שבנים מקבלים לגיטימציה חברתית להביע הוא כעס. כך קורה שבנים לומדים להתכחש לרגשות של עצמם ולהימנע מלבוא איתם במגע. התוצאה היא שרבים מהם מתקשים להתמודד עם עצב או לומדים להמיר רגשות כמו עצב לכעס, כי זה לגיטימי להרגיש ולהביע כעס ולא לגיטימי להרגיש ולהביע עצב. הקושי להכיר ולהתמודד עם הרגשות של עצמם בא לידי ביטוי מאוחר יותר במערכות היחסים שלהם.

בנות, לעומת זאת, לומדות מגיל צעיר שזה לא נורא לוותר לעצמך, שזה בסדר לבטל את עצמך, שזה נהדר להפגין רגשות ואמפתיה ואין שום צורך להיות עצמאית או שאפתנית.

מדי פעם מחקרים בכל זאת מוצאים הבדלים בין בנים לבנות בכל מיני מיומנויות. בנות למשל לומדות לדבר בממוצע מוקדם יותר מבנים. כשאנחנו שומעים ממצא כזה, יהיה מיד מי שיציע הסברים אבולוציוניים או ביולוגיים שיסבירו את התופעה. אבל יש מחקרים שמראים שאמהות נוטות לדבר יותר אל תינוקות בנות מאשר אל תינוקות בנים, כך שההתנהגות השונה של האימהות יכולה להסביר את הממצא שבנות מתחילות לדבר מוקדם יותר, בלי שום קשר למבנה ה'מוח המגדרי' השונה, לגנטיקה או לאבולוציה.

נושא הדיון בתוכנית של פאולה וליאון

השבוע הזמינו אותי להתארח בטלוויזיה, בתוכנית הבוקר 'פאולה וליאון', בעקבות כתבה שפורסמה ב'הארץ'. כותרת הכתבה הייתה: 'למה אנחנו שונאים את בני הזוג שלנו כשהם חולים?'.

מה דעתכם? הרהרתי בשאלה הזו באותו היום וניסיתי לחפש הסברים לתופעה עד שתפסתי את עצמי והבנתי שהשאלה לא מנוסחת טוב. האם אתם באמת שונאים את בני הזוג שלכם כשהם חולים?

אני פוגשת בקליניקה המון זוגות שמתמודדים מדי פעם עם חולי של אחד מבני הזוג. הם חווים תסכול, אולי גם עצב. נטל ההתמודדות עם החזקת הבית והילדים מכביד על בן הזוג הבריא. אבל שנאה? באמת?

הדיון בתוכנית היה משעשע והועלתה בו הטענה שגברים מתנהגים נורא כשהם חולים, שהם עושים עניין מכל צינון קל ובנות הזוג נאלצות לטפל בהן ולשאת לבדן בנטל הבית וזה לא הוגן. לעומת זאת הנשים, כך נטען שם, סובלות בשקט, לא עושות עניין ולא מפילות את כל נטל הבית על הפרטנר כשהן חולות. האמנם?

אני פוגשת בקליניקה זוגות שאצלם הגבר הוא אכן כזה. מכל צינון קל עושה עניין גדול. כשעולה לו החום הוא משוכנע שהוא עומד למות בקרוב. אבל אני פוגשת מדי פעם גם נשים כאלה. הרבה פעמים גם פגשתי גברים שכשהם היו חולים, הם בכל זאת נתנו כתף והשתתפו בהחזקת הבית השוטפת ולא הפילו הכל על בת הזוג.

יתכן שיש כאן גם הסללה חברתית. בנות יתלוננו באוזני החברות על כך שהבעל עושה עניין גדול מכל אפצ'י. אבל אלו שבן הזוג שלהן לא כזה – יתלוננו על עניינים אחרים ופחות יתמקדו, מן הסתם, בלספר שהוא היה חולה אבל תפקד נהדר. אין כאן סיפור. כשהכל בסדר – אנחנו פחות מספרים. הנטייה הטבעית שלנו היא לשתף כשכואב, כשקשה, כשלא עובד לנו. כך נוצרת הטיה לכיוון של סיפורים מן הסוג הזה.

בנים עוברים הסללה חברתית להימנע מלשתף גם כשלא קל בבית. כך שהקולגות שלהם פחות ישמעו מהם שבת הזוג עושה עניין גדול מכל אפצ'י, גם אם זו המציאות.

אולי כך נולדה לה הסטיגמה החברתית הזו.

אני מאמינה שעלינו להילחם בסטיגמות האלה. לסרב לשתף פעולה עם ההסללה החברתית שמלמדת את הבנים שלנו שיש דרך נכונה להיות גבר, ומלמדת את הבנות שלנו שיש דרך נכונה להיות אישה. מוטב שנלמד את הילדים שלנו שיש דרך נכונה להיות אדם. המגדר לא קשור לכאן.

ואגב, א' הוא גבר ו-ב' היא אישה. האם ניחשתם?

לקריאה נוספת על ענייני מגדר: חפשו בגוגל את הפרסומים של פרופ' דפנה יואל ואת המונח 'פער האמפתיה'.

לקריאה על תופעת מיכאלאנג'לו - היכנסו לכאן.

חולמים להיות מטפלים וללוות זוגות בחזרה אל השמחה והאהבה? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.