היה היה מלך, בארץ רחוקה ומבודדת. היו לו שמונה מאות אלף תושבים בממלכה והם היו מאוד עניים. הממלכה נחשבה מאוד לא מוצלחת ותוחלת החיים בה הייתה 35 שנה. התוצר הלאומי הגולמי היה מהנמוכים בעולם ואפילו בכדורגל הם היו במקום האחרון. המלך חיפש פתרון. הוא החליט להמציא מדד שבו הממלכה שלו תהיה מוצלחת. הוא המציא את 'מדד האושר הלאומי הגולמי'. הוא השקיע את כל משאבי הממלכה ברווחה של תושביה. הקים מערכת בריאות, אוניברסיטאות, נמלי תעופה והביא תיירים. בנוסף הוא הקים פרלמנט והנהיג דמוקרטיה ובסופו של דבר ויתר על כס המלכות למענה. תוחלת החיים בממלכה עלתה מ-35 ל-70 שנה ואנשים היו מאושרים. הממלכה (שהיום היא מדינה דמוקרטית) קרויה בהוטן ונמצאת בהרי ההימלאיה. באו"ם התלהבו ממדד האושר של בהוטן ואימצו את השיטה למדידת האושר בכל מדינות העולם. השבוע מציינים בעולם את 'יום האושר הבינלאומי' ומתפרסמים סקרים שבוחנים את מידת האושר של אנשים במדינות שונות בעולם. הידעתם שישראל זוכה במקומות מאוד גבוהים במדד האושר העולמי בכל שנה? מסתבר שכיף לחיות פה 😊
אבל מה זה אומר בכלל 'אושר'?
אנשים נוטים להאמין ש'אושר טבעי', כזה שקורה כשאנחנו מקבלים בדיוק מה שרצינו, הוא אושר אמיתי יותר וחזק יותר מ'אושר סינתטי', כזה שאנחנו מייצרים בעצמנו, בדמיון שלנו, כשלא קיבלנו מה שרצינו. אבל למעשה, מחקרים מראים שזה לא נכון. בסדרת מחקרים שנעשו שוב ושוב במשך יותר מ-50 שנה, בחנו את היכולת של אנשים לייצר אושר באופן מלאכותי, מה שנקרא 'אושר סינתטי'. שיטת המחקר הזו נקראת 'פרדיגמת הבחירה החופשית'. במחקרים האלה נותנים לאנשים לבחור מבין 6 פריטים דומים. למשל 6 ציורים במוזיאון. מבקשים מהנחקרים לסדר את הציורים לפי סדר מ-1 עד 6, כש-1 זה הציור שהכי מוצא חן בעיניהם ו-6 הוא הציור שהכי פחות מוצא חן בעיניהם. לאחר שהנחקרים מדרגים את הציורים נותנים להם אפשרות לבחור את ציור מספר 3 או את ציור מספר 4 ולקחת אותו איתם במתנה. רוב האנשים בוחרים לקחת את הציור שדורג במקום השלישי, האהוב יותר. כעבור כמה זמן מזמינים את הנבדקים שוב ומבקשים מהם לדרג את אותם שישה ציורים באותו האופן. ולמרבה הפלא רוב האנשים מרגישים כעת שהציור שהם בחרו הוא בעצם יותר יפה ממה שחשבו בעבר והם מדרגים אותו במקום השני ולא השלישי. את הציור שהיה מדורג במקום הרביעי ועליו הם ויתרו בשלב הקודם, הם מדרגים כעת נמוך יותר, במקום החמישי או השישי. חזרו על הניסוי הזה עם חפצים שונים ובטווחי זמן שונים ובכל פעם נמצאה התוצאה שמעידה על שביעות רצון גדולה יותר ממה שאכן בחרתי ואמונה פסיכולוגית חזקה שמה שלא בחרתי – פחות מוצלח ממה שחשבתי בעבר. יש לנו את היכולת המדהימה לשכנע את עצמנו שמה שבחרנו לעשות ומה שקרה לנו הוא הדבר הטוב יותר שיכולנו לבחור או שיכול היה לקרות לנו. יש לנו את היכולת לייצר אושר בכוחות עצמנו. ומסתבר שלאורך זמן, מידת שביעות הרצון הזו, חזקה לא פחות ונשמרת לא פחות מאושר שקורה לנו כשאנחנו זוכים בפרסים או מקבלים מה שרצינו.
אבל איך מודדים אושר? המחקר המדעי התלבט רבות בסוגיה הזו. יש מחקרים סותרים רבים בתחום הזה. מסתבר שיש שתי גישות שונות לחקור אושר ובדרך כלל הן מניבות תוצאות סותרות. הגישה הראשונה היא לבקש מאנשים למלא שאלונים שבהם הם נשאלים לגבי האושר שלהם. עד כמה נעים להם בחיי היומיום שלהם, עד כמה הם מרוצים. שאלוני שביעות רצון מהחיים. בגישה השנייה מבקשים מאנשים לכתוב יומן ולתאר בזמן אמת את החוויה הרגשית, את מידת שביעות הרצון שלהם בנקודת זמן ספציפית.
אם נבקש מאנשים שחוזרים מחופשה בחו"ל למלא שאלונים כאלה הם יכתבו על החוויה שלהם מזווית ההסתכלות הנוכחית שלהם, אחרי שחזרו. לעומת זאת, אם נבקש מהם במהלך השהייה בחו"ל למלא שאלונים יומיומיים, כמו יומן, יתכן שנקבל תוצאות שונות לחלוטין.
הסיבה לכך היא שבשאלונים שמולאו בזמן השהייה בחו"ל הפעלנו את מה שהחוקרים קוראים לו 'האני החווה'. אותו עצמי שחווה כרגע את החוויה בהווה. בשאלונים שמולאו לאחר החזרה לארץ הפעלנו את 'האני הזוכר'. אותו עצמי שמשחזר את החוויה בדיעבד. ומסתבר ש'האני החווה' ו'האני הזוכר' מרגישים אחרת לחלוטין לגבי החוויה שהתרחשה במציאות.
במחקר שנערך בשנות התשעים ביקשו מאנשים שעברו קולונוסקופיה לציין אחת לדקה את רמת הכאב שהם חשים מ-1 עד 10 (הבדיקה היום נעשית בטשטוש והנבדקים הסכימו לעבור אותה בהכרה מלאה). בתום התהליך התבקשו הנבדקים לדרג עד כמה חשו כאב ולציין האם יבחרו לעשות בעתיד את התהליך באותה מרפאה. אצל חלק מהנבדקים הבדיקה ארכה זמן רב, למעלה מעשרים דקות, בדרגות משתנות של כאב. אצל אחרים הבדיקה הייתה קצרה ונמשכה פחות מעשר דקות. למרבה ההפתעה לא הייתה קורלציה בין משך הבדיקה לבין מידת הסבל שדווח על ידי הנבדקים בתום הבדיקה. ה'אני החווה' תיעד את הכאב בכל דקה ודיווח על סבל אצל כל הנבדקים, אבל ה'אני הזוכר' שסיכם את החוויה בדיעבד, העיד על סבל נורא רק אצל נבדקים שאצלם הדקה האחרונה הייתה כאובה במיוחד, גם אם התהליך כולו ארך זמן קצר בלבד. נבדקים רבים שעברו בדיקה ממושכת שבה דיווחו על כאב וסבל במשך זמן רב, 'האני הזוכר' סיכם שהחוויה לא הייתה נוראית, אם בדקות האחרונות מידת הכאב הייתה נמוכה.
המסקנה המתבקשת מסדרת המחקרים האלה היא שאם אתם נוסעים לחופשה בחו"ל והחוויה לא מוצלחת במיוחד, נסו לייצר לעצמכם כמה שעות נעימות בסיום החופשה. האני הזוכר שלכם נוטה לזכור את הסוף 😊
אז מה דעתכם? מי חשוב יותר? האני הזוכר, שמסכם את חייכם, מנהל אתכם ומקבל את ההחלטות שאתם מקבלים? או 'האני החווה' שחווה את היומיום שלכם?
גם במחקרים שבוחנים את 'האני הזוכר' וגם במחקרים שבוחנים את 'האני החווה', אנשים מאושרים יותר הם האנשים שיש להם את הסיכוי הגבוה ביותר להיות מאושרים גם בעתיד. הגורם המנבא הכי טוב האם תהיו מאושרים בשנה הבאה הוא האם אתם מאושרים היום. מסתבר שהדרך להיות מאושרים היא להתאמן שוב ושוב על אושר. אם אתם רוצים להיות מאושרים - נסו להתאמן בזה כבר היום. נסו לחייך יותר, לצחוק יותר (הידעתם שאדם מבוגר צוחק בממוצע 15 פעמים ביום ואילו ילד צוחק 300 פעם ביום?), נסו לשלב בחיי היומיום שלכם ספורט, חיבוקים ואהבה. הזמינו את בני הזוג שלכם לדייט רומנטי ונסו לשלב יותר מגע וחיבה בינכם. נסו להסתובב ברחוב ולהביט על הסביבה כאילו אתם תיירים. תיירים נוטים לראות פרחים, אדריכלות מעניינת של בניינים והרבה פחות לכלוך. כשאנחנו מכוונים את זרקורי תשומת הלב שלנו לטוב שיש בחיינו – יהיה לנו יותר ממנו. וככל שנצליח בכך יותר, שביעות הרצון שלנו מחיינו תלך ותגדל וככל שזה יקרה – נהיה מאושרים יותר.
נסו את זה בבית.
לקריאה על - מהו הדבר ה*שני* הכי חשוב ליצירת זוגיות מאושרת? - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים? בואו להגשים את החלום:
לפרטים על הקורס לייעוץ זוגי - היכנסו לכאן.
לפרטים על הקורס לייעוץ משפחתי - היכנסו לכאן.