שני ואיתמר מתכוננים לבר המצווה של בנם הבכור, איתי. הם מסכמים שאיתמר יסע עם הבן לחו"ל, רק שניהם, טיול של אבא ובן. חולף שבוע והם לא משוחחים על הנושא. איתמר מוצף ברגשות סותרים. מצד אחד הוא שמח לקראת הנסיעה המתקרבת עם בנו. הוא יודע כמה איתי מחכה לזה. הוא שמח שיהיה להם זמן איכותי רק של שניהם. מצד שני מתעורר בו גם חשש, האם יהיה להם על מה לדבר? האם יהיה ביניהם חיבור? מעולם לא היו שבוע שלם יחד, רק שניהם. איתמר לא משתף את שני בחששות שלו. הוא מרגיש שמצופה ממנו לשמוח מהחוויה הקרובה שלו עם בנו.
שני שמחה מהרעיון שאיתי זוכה לזמן איכות עם אבא. היא קראה ויודעת כמה זה חשוב לבנים בגיל הזה, החיבור, הזמן האישי, התחושה שהוא כבר גדול וטס לחו"ל רק הוא ואבא. מצד שני היא חוששת שאחיו בן ה-10 יקנא. חולפת בה גם המחשבה שאם היא הייתה נוסעת במקום איתמר היא הייתה מתמלאת חששות. היא נמנעת מלשתף את איתמר במחשבה שלה שהנסיעה הזו מלחיצה, כי פוחדת שאיתמר יטעה לחשוב שהיא מנסה לומר לו שעדיף שהיא תהיה זו שתסע עם איתי במקומו.
כך קורה ששני ואיתמר לא מדברים על הנסיעה בכלל. הם לא משתפים ברגשות ובמחשבות שמתעוררות בהם בהקשר הזה, ובכך תורמים לתחושת הריחוק ביניהם.
הרבה זוגות נמנעים משיתוף ברגשות כי חוששים שהצד השני יבין לא נכון, או שיגיב קשה או שעצם המחשבה על הנושא תכאיב לו.
בפועל, חוסר השיתוף מוביל לריחוק. האדם שנמנע מלשתף מרגיש בודד ונאלץ לשאת את כובד הרגשות והמחשבות לבדו. הפרטנר מרגיש שלא משתפים אותו, גם אם לא יודע במה מדובר, וכך גם הוא חווה בדידות.
תמר ואסף מגיעים לטיפול זוגי ומתלוננים על ריחוק שהולך וגדל ביניהם. בפגישה אישית תמר מספרת לי שבחודשים האחרונים התעוררו בה פנטזיות מיניות והיא מתביישת בהן. אני שואלת אותה אם דיברה על כך עם אסף ותמר משיבה בשלילה. היא חוששת שאסף יחווה את השיתוף הזה כדחייה, יטעה לחשוב שהיא אומרת שלא באמת היה לה טוב איתו כל השנים. היא גם חוששת שאסף יחוש דחייה כלפיה, כי לא שוחחו על נושאים כאלה מעולם. הקושי של בני זוג לשוחח ולשתף ברגשות שכיח עוד יותר כשמדובר בענייני מיניות. רבים חוששים שהפרטנר יחוש דחייה או האשמה או שמתביישים בעצמם מלשוחח על הנושא. החשש מפני דחייה והתרחקות (שעלולות להיגרם בעקבות השיתוף) גורם לבני הזוג לדחות ולהתרחק ולמעשה לממש את החשש בוודאות.
כשדני ויפעת הכירו, לפני 15 שנה, הוא עישן סיגריות. יפעת אמרה לו שזה בסדר מבחינתה, אבל כשיוולדו הילדים מאוד חשוב לה שלא יעשן בבית. דני מסכים. לקראת הולדת בנם הבכור, דני מצליח להיגמל ובמשך כמה שנים לא מעשן בכלל. לפני שנתיים דני חווה משבר בעבודה וחזר לעשן. הוא מקפיד להימנע מלעשן בבית. הילדים לא ראו אותו מעולם עם סיגריה. אבל כשהוא חוזר הביתה נודף מבגדיו ריח של עישון ודני יודע שזה מפריע ליפעת. שניהם נמנעים מלשוחח על הנושא. דני מרגיש שיפעת מאשימה אותו ומאוכזבת ממנו על כך ששוב נכנע להרגל המגונה של העישון. יפעת מרגישה שדני אדיש לכך שזה מפריע לה בכלל, עובדה שלא אמר שום דבר בנושא. 'אם היה באמת אכפת לו ממני,' היא אומרת, 'הוא לא היה חוזר לעשן'. האמנם? האם החזרה לעישון מעידה על כך שלדני לא אכפת מיפעת?
דני ויפעת צריכים לשוחח באמת על הנושא. אבל לא כפי ששוחחו עד כה. דני ויפעת צריכים לנהל שיחה שבה גם דני ירגיש שיפעת מגיעה עם סקרנות תמימה ועניין אמיתי לשמוע אותו וגם יפעת תרגיש שדני מגיע עם סקרנות מצידו, עניין אמיתי לשמוע מה היא מרגישה בנושא הזה. שיחה שבה אף אחד מהם לא עסוק בהאשמות וכל רגש שעולה הוא רגש לגיטימי והוא לא מלווה בטופס החתמה על אשמה או התחייבות לשינוי. כל רגש שעולה הוא רגש ויש לו מקום ויש כלפיו הקשבה והתעניינות כנה.
בשיחה כזו כל אחד מהם יקפיד לשתף בכל הקולות שחולפים בתוכו כשהוא חושב על הנושא. דני, למשל, יכול היה בשיחה כזו לדבר גם על מה שהוביל אותו בחזרה לעישון, אבל גם על הפחד שיש בתוכו סביב הנפילה שלו בחזרה להתמכרות הזו. הוא יכול היה לשתף במחשבות שחולפות בו בנושא הזה: מה זה אומר עליו? מה היה רוצה שיקרה, לו היה לו שרביט קסמים והכל היה אפשרי? מה הוא מבין שעובר על יפעת כשהיא מריחה את העשן מבגדיו? איך הוא מרגיש עם מה שהוא מבין שעובר עליה?
יפעת הייתה יכולה בשיחה כזו לדבר על הפחדים שלה בעניין העישון, החשש מההשפעה של זה על הילדים? הקושי האישי שלה עם הריח? ואולי גם בתוכה יש קולות נוספים? אולי תחושה שדני מרשה לעצמו דברים שהיא לא מעיזה להרשות לעצמה בחייה? אולי תחושות של החמצה? אולי קנאה? אולי יש בה גם צד שמבין את דני על הנפילה בחזרה אל ההרגל הזה?
כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להביא את כל הקולות שעולים בנו סביב נושא מסוים, הרבה פעמים נגלה שבו זמנית עולים בנו קולות סותרים. כולנו מסוגלים בו זמנית לחוש גם שמחה וגם עצב סביב נושא מסוים. לחשוב גם דברים חיוביים וגם שליליים על נושאים רבים. וברוב המקרים לא נעז להשמיע את כל הקולות. רוב האנשים מרגישים צורך להחזיק עמדה מגובשת וחד משמעית כשהם בשיחה, כדי להבטיח את המסקנה בתום השיחה. אבל אם דני ויפעת יצליחו להתעלות מעל הפחדים ולנהל שיחה שיש בה פתיחות אמיתית, הם יוכלו להרגיש הרבה יותר קרובים. אם דני ישמע את כל קשת הקולות שעולים ביפעת ואם יפעת תשמע גם את הפחדים של דני וגם את הקולות בתוכו שמאוכזבים מהעישון יהיה לשניהם קל יותר להרגיש קרובים. ויהיה להם קל יותר למצוא פתרון שבו שניהם ירגישו שלוקחים את רגשותיהם בחשבון.
כשבני הזוג שלנו מצליחים להיפתח ולהביא בפנינו את כל הקולות שעולים בהם בהקשר לנושא המדובר, לפעמים הם משתפים גם בכאב. יתכן שזה יישמע לכם כמו האשמה. אבל כשמישהו מאשים אותנו במשהו, אנחנו יכולים להסכים לשמוע את הטון המאשים ולהגיב אליו ואנחנו יכולים להחליט לשמוע שזהו פשוט אחד מהקולות הסותרים שעולים כרגע, לתת לו מקום מבלי להתנצח. להקשיב לכאב שנלווה אליו ולהגיב אליו.
נסו להתאמן על כך עם בני הזוג שלכם, נסו לייצר שיחות שבהם אתם מביאים את כל הקולות שעולים בכם בהקשר של הנושא המדובר. גם אם הם קולות סותרים, גם אם הם עדיין לא מעובדים. ונסו לגייס סקרנות ולבקש לשמוע את כל הקולות שעולים במוחם של בני הזוג שלכם. נסו לזכור שגם אצלם יתכן שיעלו קולות מנוגדים. ונסו להאט את שלב הסקת המסקנות וקבלת ההחלטות. גם בנושאים שקשורים למיניות, גם בנושא בר המצווה של הבן וגם בנושאים יומיומיים אחרים.
כשבני הזוג שלכם משתפים אתכם בחלום, בפנטזיה, נסו להיות סקרנים ולשאול שאלות: 'מה זה אומר עבורך להגשים את החלום הזה?' או 'מתי בפעם הראשונה עלה בך הרעיון הזה?' 'מה מרגש אותך בחלום הזה?' וגם 'מה מפחיד אותך בחלום הזה?'.
נסו לזכור שאתם לא בישיבת קבלת החלטות כרגע. גם אם מימוש הפנטזיה כולל פתיחת קרן השתלמות ונסיעה מסביב לעולם. כרגע אתם בשיחת שיתוף, קירבה ואהבה. והדרך לשתף, להיות קרובים ולאהוב היא להיות סקרנים ולהתעניין. זה הכל.
אם אתם בצד המשתף ואתם חוששים שמא הצד השני יפגע, נסו להשתמש ממש במילים 'יש בי קול שאומר...'. כך בני הזוג שלכם יוכלו להבין שאתם כעת מנהלים שיחה של קירבה. שיחה שיש בה שיתוף באחד מהקולות הרבים שיש בכם ולא עדכון בשורה תחתונה, בהחלטה או במסקנה לחיים.
אני קוראת לזה 'להיות נדיבים בטקסט'. להביע את כל מה שעולה בכם ולהעז לומר שיש כל מיני קולות והנה אחד מהם.
חשוב שנוכל לנהל גם שיחות מתמשכות. כאלה שבהן אנחנו שוב ושוב מהרהרים בקול רם, יחד, בנושאים שמעניינים אותנו. כך נוכל לייצר בבית מרחב שבו אפשר לחשוב בקול רם, מרחב שבו אפשר להתבלבל יחד, מרחב שבו אפשר להעלות את כל הקולות שמתעוררים בתוכנו, גם אם הם סותרים. מרחב כזה מייצר קירבה.
נסו את זה בבית.
לקריאה על איך לנהל שיחות קשות - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללוות זוגות בחזרה אל השמחה, האהבה והתשוקה? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.