כולנו היינו רוצים שהילד שלנו ישתף אותנו במה שעובר עליו, שיספר לנו מה קרה לו היום בגן או בבית הספר, ישתף אותנו בחששות שלו, בקשיים, במצוקות וגם בשמחות, בהתרגשויות ובמה שעובר עליו מבחינה חברתית.
כדי שהילד שלנו יראה בנו כתובת וירצה לשתף אותנו במה שעובר עליו - עלינו ללמד אותו את שפת השיתוף.
ילדים בריאים בנפשם שקועים מאד בהווה.
כשהם חוזרים מהגן אחר הצהריים הם לא עסוקים במה שקרה להם בגן, הם רואים נמלה על השביל או ציפור או בלון ונראה שהם שקועים לחלוטין בחוויית העכשיו. זה נהדר. אבל איך בכל זאת נוכל ללמד את הילדים לשתף אותנו במה שעבר עליהם לפני כמה שעות בגן? או בבית הספר?
הטריק הוא להוות מודל.
כשאנחנו אוספים את הילד מהגן, ושואלים אותו על מה שעבר עליו היום (שאלות שנתפסות בעיני הילדים כחקירה ולא כהבעת עניין וסקרנות), בדרך כלל נזכה לתשובות קצרות כמו "היה כיף" או "בסדר".
אפשר, במקום זה, לנסות לספר לילד משהו שקרה לנו. לשתף בעצמנו מתוך העולם שלנו.
כמובן שלא נוכל לספר לילד כל מה שקרה לנו בעבודה, אבל אפשר לחפש דברים קטנים שקרו לנו באותו היום שיכולים לעניין אותו. למשל: "אתה יודע, יובלי, היום כשיצאתי מהעבודה וניגשתי אל האוטו, פגשתי חתול קטן. גור חתולים קטנטן שישב על האוטו שלנו והתחמם בשמש" או "הבוקר כשהגעתי אל העבודה גיליתי ששכחתי את המפתחות של המשרד בבית, איזה מזל שבדיוק אז הגיעה חברה שלי שעובדת איתי והיו לה מפתחות משלה".
שלבו רגשות בסיפורים הקטנים האלה. ספרו פעם על משהו מצחיק ובפעם אחרת על משהו מרגש ולפעמים על משהו מבהיל (מותאם גיל, כמובן), בכל פעם רגש אחר. כך הילד לומד גם לשתף ברגשות.
גם שעת ארוחת הערב היא שעה מצוינת ללימוד שפת השיתוף. בנוכחות הילדים - אמא או אבא יכולים לספר זה לזה משהו קטן שקרה להם היום. אפשר גם שבני המשפחה ישחקו סביב השולחן במשחק השיתוף - שבו כל אחד, בתורו, מספר משהו קטן שקרה לו היום. ההורים יכולים להתחיל ולהדגים... כך הילדים חווים איך נוצרת קירבה בזכות השיתוף והם ירצו לנסות גם.
בבית שבו ההורים מדברים בשפת השיתוף ביומיום, בשגרה, יגדלו ילדים שיראו בשיתוף משהו טבעי ויומיומי וילמדו לראות בהורים כתובת עבורם לשיתוף.
נסו את זה בבית.
לקריאה על בטחון עצמי של ילדים - היכנסו לכאן.