הורים לילדים בגילאי הגן באים הרבה פעמים להתייעץ ולבקש טיפים לחיזוק הבטחון העצמי של הילד או הילדה. הם מתבוננים עליו בגן השעשועים, רואים אותו מוותר לילד אחר שדוחף ועוקף אותו בתור למגלשה, או לא מגיב בארגז החול, כשילדה אחרת חוטפת לו את הדלי. גם הורים לילדים גדולים יותר חוששים ומחפשים דרכים לחיזוק הבטחון העצמי של הילד.
הטעות הנפוצה של רוב ההורים היא המחשבה שבטחון עצמי זו תכונה. למעשה מדובר בתחושה ולא בתכונה ובוודאי שלא בתכונה מולדת. התחושה הזו היא דינמית ומשתנה עם נסיבות החיים. גם בגילאים מבוגרים אנחנו יכולים להשפיע ולשנות את התחושה הזו של אדם לגבי עצמו.
פרויד אמר ש"אם אדם היה יקיר ליבה של אימו ללא עוררין, הוא שומר לאורך חייו את רגש הצהלה, את הבטחון בהצלחתו, אותו ביטחון אשר לעיתים קרובות אכן מביא עימו את ההצלחה הממשית". ואכן אנחנו יודעים היום שהגורם המרכזי שמשפיע על הדימוי העצמי של ילדים הוא המבט שבו הוריהם מביטים עליהם.
הוריה של עדי מביטים עליה במבט מתפעל, מבט שיש בו אמונה אמיתית ביכולות ובחוזקות שלה. כשהם מביאים אותה לגן הם מחבקים אותה ונפרדים לשלום בזריזות. הם מעבירים לעדי מסר שהיא בידיים טובות ושהם סומכים עליה שתצליח להסתדר. כשהם באים לאסוף אותה מהגן, בתום יום הלימודים הם לא מבקשים בנוכחותה מהגננת דיווח על התנהגותה. הם מחבקים אותה ומראים לה ששמחים לקראתה. אחר הצהריים הם מבלים עם עדי בבית או בגן השעשועים. מקדישים לה זמן. מחמיאים לה כשהיא מתאמצת לטפס על המתקן הגבוה, גם אם לא הצליחה להגיע לסופו. הם נמנעים מלהתערב כשהיא מתעמתת עם ילדה אחרת שעוקפת בתור למתקן ונותנים לה הזדמנות לגלות בתוך עצמה יכולות להתמודד עם האתגר החדש. לפעמים הם יאמרו לה אחר כך שהתרגשו לראות איך היא יודעת להתמודד כל כך יפה גם במצבים פחות נעימים. אם עדי תתנהג לא יפה כלפי ילדה אחרת בגן השעשועים, הם יאספו את הדברים ויקחו את עדי הביתה. הם לא יצעקו ולא יענישו. הם יאמרו לה בשקט שחייבים ללכת הביתה, כי זה מאד לא נעים להם, ושהם בטוחים שבפעם הבאה, עדי תצליח להתאפק ואז יהיה כיף גדול. וכשיגיעו הביתה לא ישוחחו על כך יותר, ויציעו לעדי לשחק איתם או לבוא לשיר איתם שירים תוך כדי מקלחת. בכל יום, הם שמים לב לקרוא בשמה של עדי מידי פעם, ולא רק על מנת להעיר לה על משהו רע או להטיל עליה מטלה (לבוא לאכול או למקלחת) אלא כדי לומר לה ששמו לב אליה, שראו שציירה ציור כל כך ססגוני או שראו שהיא מתרכזת כל כך נפלא במשחק. כשעדי רבה עם אחיה ובאה להתלונן שהוא הציק לה או קשקש לה על הציור, הם מחבקים אותה ואומרים לה בחיבה שזה באמת מאד לא נעים ומציעים לה לבוא להיות איתם. המסר שעובר לעדי הוא שהם סומכים עליה שהיא מסוגלת להסתדר עם אחיה ולא אוטומטית חושבים שהיא חייבת את עזרתם בעניין.
עדי תגדל להיות ילדה עם דימוי עצמי גבוה. היא גדלה בבית שבו מאמינים בה, ביכולותיה ובחוזקותיה. היא גדלה בבית שיש בו גבולות. גבולות גורמים לילדים לחוש מוגנים, בטוחים ואהובים. ויניקוט קרא לזה 'תסכול אופטימלי'. תסכול שאינו מוגזם, כזה שהילדה מסוגלת להתמודד איתו והוא מאפשר לה להתפתח ממצב של תלות סימביוטית למצב של עצמאות ובטחון עצמי.
ההורים של עדי מחמיאים לה. ילדים זקוקים למחמאות מהוריהם. אולם חשוב שהמחמאות יהיו אמיתיות. אם נגזים ונשקר, הילדים יצאו אל העולם ויפגשו את התגובות של הסביבה ואז יגלו שהיינו לא אותנטיים ויאבדו את האמון שלהם בנו. חשוב גם שהמחמאות יהיו על עצם המאמץ וההשתדלות, על הכוונה הטובה ועל הדרך ולאו דווקא על התוצאות וההישגים. כשהילד נכשל במשהו, זו גם הזדמנות חינוכית. כשלונות הם הזדמנות לצמיחה ויש חשיבות עצומה לאופן שבו הילד יבחר לקום מכשלון ולהמשיך הלאה.
לנו ההורים יש תפקיד לייצר אצל ילדינו תחושה של מסוגלות. ילד, גם בגיל שנתיים, יכול לעזור לי כשאני מטפלת באחותו התינוקת. הוא יכול להיות אחראי על הבאת המגבונים הלחים. הוא יכול לעמוד לידי כשאני מחליפה לה חיתול. לשיר איתי יחד שיר בנסיון להרגיע אותה. הוא יכול לסדר מפיות על שולחן האוכל או את המעדנים בשורה או להביא את הבובות ולסדר אותן כך שישבו איתנו יחד. בגילאים יותר גדולים הילדים יכולים לעזור בעריכת השולחן, בקיפול הכביסה, ובשאר עבודות הבית. אם נביט עליהם באותו מבט מתפעל, מבט שאומר: 'אם רק תנסה – בוודאי תצליח', הם ימצאו בתוך עצמם את הכוחות לצאת אל העולם מלאי בטחון עצמי.
גם פעילות גופנית קשורה לחיזוק הדימוי העצמי. עודדו את הילדים לעסוק בפעילות גופנית (בכל גיל) ותהיו עבורם מודל גם בתחום הזה, שלבו פעילות גופנית בסדר היום השבועי שלכם. זו גם יכולה להיות פעילות משפחתית משותפת שמייצרת גיבוש משפחתי.
ולסיכום, שלוש הערות:
1. ההורים של עדי, שתיארתי כאן, נשמעים הורים מושלמים. אבל גם הם בני אדם. ויהיו ימים בהם הם ימצאו את עצמם צועקים או כועסים שלא לצורך וזה בסדר. המטרה היא לשאוף להתנהל ככה ולסלוח לעצמנו אם מידי פעם זה לא עובד לנו. חשוב גם שהילדים יראו שגם אנחנו בני אדם ולא תמיד הכל הולך לנו חלק. גם זה מחזק את תחושת הבטחון העצמי. 'אם אמא המושלמת לפעמים גם טועה, אז גם לי מותר', הם אומרים לעצמם באופן לא מודע.
2. יש אנשים שעבורם נושא הבטחון העצמי הוא נושא טעון רגשית. אנשים שחשים לא בטוחים בעצמם בעולם, מתקשים להיות רגועים סביב הנושא הזה בגידול ילדיהם. חשוב שנזכור שהילדים שלנו הם לא אנחנו. הם אנשים שלמים ונפרדים. יהיו להם התמודדויות וקשיים משלהם ואפשר (וחשוב) לגייס עבורם את המבט המתפעל. עשו לעצמכם רשימה של החוזקות של הילדים שלכם. במה הם טובים? אולי יש להם לב זהב? אולי הם יצירתיים? אולי יש להם חוש הומור משובח? אולי הם אומנותיים או מוזיקליים? אולי הם חזקים בספורט? אולי הם רוקדים נהדר? אולי הם אלופים בעמידה מול קהל? אולי הם חכמים? אולי הם יפים? רשמו את האמת. והביטו ברשימה הזו לפחות פעם ביום. תביטו עליהם במבט של אדם שכרגע קרא וזוכר את כל הרשימה. גם בלי מילים, הם ירגישו את המבט המתפעל ומשהו בתוכם יזדקף ויתמלא בטחון.
3. גם בני הזוג שלנו זקוקים לאותו מבט מתפעל. דימוי עצמי זו תחושה שאפשר לייצר ולחזק תמיד. אז בכובע של היועצת הזוגית, אני ממליצה בחום לעשות רשימה כזו של החוזקות גם על בני הזוג ולגייס גם מולם מבט מתפעל.
נסו את זה בבית.
לקריאה על הצבת גבולות לילדים - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד הורים איך להשיג את שיתוף הפעולה של הילדים וליהנות מלהיות הורים? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.