תגידי, מתי חייכת אליו בפעם האחרונה? ואתה? מתי נגעת בה, סתם ככה, בדרך למטבח? מתי נתת יד? מתי בפעם האחרונה אמרת לה מילה טובה?
'הוא כל הזמן בסלולרי, מרגע שהוא נכנס הביתה הראש שלו במסך'. 'היא כל הזמן צועקת, כל דבר קטן נהיה לריב'. 'אני מרגיש שאני צריך ללכת על ביצים לידה'. 'אני מרגישה שהוא אף פעם לא מרוצה'.
זוגות מתנהלים בחיי היומיום כשהם עמוסים במטלות הקיום. עובדים המון שעות ביום, עסוקים בלי סוף עם הילדים, מטלות של הבית, משימות אינסופיות של קיום יומיומי. מדי פעם הם יוצאים לפגוש חברים או לאירוע משפחתי. בסופי שבוע הם נוסעים עם הילדים לבקר את המשפחה המורחבת. לרוב הזוגות אין באמת זמן זוגי איכותי. זמן שבו כל אחד מהם יכול להרגיש שהאחר בחר להיות איתו. רוב הזמן הם מרגישים שהאחר נמצא שם כי הוא גר שם או כי גם הוא במקרה רוצה לעשות את אותה פעילות שאני עושה כרגע (כמו לראות סדרה או לאכול ארוחת ערב) אבל לא בגלל שהוא משתוקק להיות בחברתי. זו הסיבה שגם בתקופת מגפת הקורונה, היו אנשים שהיו סגורים ימים רבים יחד בסגר באותו הבית, ובכל זאת חשו געגועים אל בני הזוג שלהם ובדידות. הם אמנם היו יחד עם בני הזוג שלהם, אבל לא הצליחו להרגיש שבני הזוג שלהם בוחרים אותם ורוצים לשהות במחיצתם.
זוגות בתחילת הקשר קובעים להיפגש, יוצאים לדייטים ועסוקים בחיזור. הם מביטים בבני הזוג שלהם במבט מתפעל שיש בו הערכה, תשוקה וחיבה. בהדרגה שני בני הזוג מקבלים ביטחון בקשר ונרגעים. זה תהליך מבורך, אלא שאז יש צורך בהשקעה וטיפוח של הקשר ודווקא אז רוב הזוגות מזניחים את הזוגיות, מניחים לה להיות ברקע, כאילו היא דבר מובן מאליו ושוקעים במרוץ החיים – בלימודים, בקידום הקריירה, בהבאת ילדים. ולצערנו, הזוגיות לא יכולה להחזיק מעמד בעצמה. היא כמו פרח, שזקוק לטיפוח ולתשומת לב.
כשאנחנו מזניחים את הזוגיות ומניחים שהיא תתקיים מעצמה, אנחנו בהדרגה מתרחקים. אנחנו לא מחזרים, וכך בני הזוג שלנו לא מרגישים מחוזרים. בהדרגה הם מבינים (בלא-מודע הפסיכולוגי שלהם) שהם לא באמת רצויים. אובדן המבט המתפעל שהיה בתחילת הקשר מוביל את בני הזוג שלנו להפנים שהם כבר לא מוערכים, נחשקים ורצויים.
כשאדם מרגיש לאורך זמן שהוא לא מוערך, נחשק ורצוי, זה כואב ואז הוא ישתמש במנגנוני ההגנה שלו על מנת שלא להיפגע. יהיו אנשים שמנגנון ההגנה שלהם יהיה להתרחק – הם בהדרגה יתחילו לאחר את שובם מהעבודה או שישקעו בטלוויזיה מיד כשישובו הביתה. הם ימעטו להרים את העיניים מהמסך של הסלולרי, כי אם ירימו את העיניים יפגשו, מן הסתם, במבט אדיש, לא מעריך ולא חושק. וכך נולדה התלונה ששמענו 'הוא לא מרים את העיניים מהמסך'. אחרים יצברו בהדרגה זעם ויתחילו לריב או להביא הביתה כעס. כשאנשים זועמים באופן כרוני – הם מתחילים להתנהל עם 'פתיל קצר'. כל מילה מקפיצה אותם. וכך נולדות התלונות ששמענו: 'אני מרגיש שאני צריך ללכת על ביצים לידה' או 'היא כל הזמן צועקת'.
מנגנוני ההגנה האלה לא מודעים. אדם לא חושב לעצמו, במודע, שלא נעים לו בבית ולכן יאחר לחזור מהעבודה. זה תהליך הדרגתי ולא מודע שקורה לכולנו. כששוב ושוב אנחנו נתקלים במבט מאוכזב מאיתנו או מזלזל או אדיש כלפינו – אנחנו לא נוכל לאורך זמן להמשיך ככה ונחפש דרך לברוח או נתכנס בתוך עצמנו או שנתמלא בהדרגה בזעם.
כך גם קורות הבגידות. אנשים שוב ושוב נתקלים בבית במבט אדיש או מזלזל ואז יוצאים אל העולם ובחוץ זוכים להערכה, חיבה, חמימות ולפעמים גם חיזור ופיתוי. זה כמובן לא מצדיק בגידות והלוואי שאנשים היו יכולים בשלב הזה להעלות למודע את מה שעובר עליהם ולהבין שזה הזמן להשקיע ולטפח את הזוגיות, אבל, כאמור, השלב הזה הוא לא מודע ואנשים מוצאים את עצמם נסחפים ברומן.
אז תשאלו את עצמכם: האם חייכתי לאחרונה? האם אמרתי מילה טובה? האם הרעפתי חיבה ואהבה? האם הפגנתי הערכה? המפתח לתיקון המצב נמצא בידיים שלנו.
נסו את זה בבית.
לקריאה נוספת על תלונות בזוגיות – היכנסו לכאן.
לקריאה על החלמה לאחר בגידה – היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללוות זוגות בחזרה אל השמחה והאהבה? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.