כשרינת נכנסת לקליניקה היא מביאה איתה משב רענן של ניחוח עדין ונעים. היא מטופחת ומרשימה ולבושה בתיאום מושלם. היא מתיישבת זקופה ומדבריה אפשר לשמוע איך היא תקתקה ביעילות את השבוע שחלף, הספיקה המון, עמדה במשימות, גם בקריירה, גם עם הילדים, בכל החזיתות של החיים. 'מתי מגיע תורה של רינת להניח את הראש ולנוח?' אני חושבת לעצמי.
כשזוגות מגיעים לקליניקה הם מביאים איתם רשימת תלונות הדדיות. רינת מתלוננת שיואב לא עוזר, לא מתחשב ולא משקיע מספיק בבית ובילדים. יואב מתלונן שתמיד יש לה ביקורת עליו, שהיא אף פעם לא מרוצה, לא משנה מה יעשה. כשאנחנו שוקעים אל תוך הפרטים בהתנהלות היומיומית שלהם בבית אנחנו מגלים שרינת מבקשת עזרה רק כשכבר פוקע מיתר בסבלנות שלה. וכשזה כבר קורה - היא מצפה ממנו שיעבור לדום וגם יעמוד ברף הציפיות הגבוה שלה. גם מעצמה יש לה ציפיות גבוהות. היא לגמרי עונה על הקריטריונים של מה שאני קוראת לו 'תסמונת וונדר-וומן'. וונדר-וומן תמיד מוכנה בזמן, תמיד מטופחת ואסופה, תמיד עומדת ברף הציפיות. כולם אוהבים את וונדר-וומן. היא מרשימה ומוצלחת מכל הבחינות.
אבל אף אחד אף פעם לא מציע לוונדר-וומן עזרה. היא תמיד נראית ש'היא על זה', 'היא תנצח את האירוע', 'היא מסוגלת בעצמה'. היא לא נראית אף פעם חלשה, עייפה או זקוקה לעזרה.
ואיזה סיכוי יש לו, ליואב? שרק ינסה לקפל את הכביסה או לשטוף את הכלים, זה אף פעם לא יצא בדיוק כמו שהיא מצפה. אז הוא מראש מוותר. אם גם ככה הוא עתיד לאכזב, מוטב מראש לא להתאמץ. זו כמובן לא בחירה מודעת, זה תהליך שקורה בהדרגה, הוא פחות ופחות עושה והיא יותר ויותר חשה ננטשת. לבד במירוץ החיים הקשוח.
הרבה פעמים בבסיס ההתנהלות הזו שלה יש אמונות שנצרבו שם בשנות הילדות, בבית הוריה. למשל אמונה שאני חייבת לעמוד ברף מאוד גבוה כדי להיות 'ילדה טובה'. כדי להיות אהובה, מוערכת או נחשבת. וכן אמונות נוספות. רינת למשל מספרת לי שהיא למדה בחייה ש'מי שמכבד או אוהב – מגדיל ראש'. ולכן היא מבינה שיואב לא באמת מכבד אותה ולא באמת אוהב אותה, ולכן נשאר שרוע על הספה ולא קם ומתקתק, ביוזמתו, את המטלות של הבית, כפי שציפתה שיעשה. זו פרשנות שמכאיבה לה. היא מרגישה לא אהובה, היא מרגישה כאילו יואב מזלזל בה. אבל יואב לא קם מהספה כפי שהיא מצפה, כי בריקוד הזוגי שהם רקדו כל השנים האלה יחד, היא לימדה אותו שהיא מתקתקת הכל ביעילות, שיש דרך נכונה לעשות את הדברים ושאין סיכוי שהוא יצליח לדייק ולקלוע לדרך הזו. היא עשתה יותר ויותר דברים בעצמה. בשנים הראשונות, לפני שנולדו הילדים, היא גם העדיפה לעשות את הכל בעצמה. זה היה לה קל והיא ידעה שזה ילך הרבה יותר מהר וביעילות. עם השנים היא התעייפה וקיוותה, בצדק מבחינתה, שיואב ייקח את המושכות.
כיסא האחריות
זה גם קורה להורים מול הילדים. הרבה הורים מתלוננים שהילדים לא עוזרים במטלות הבית. לא מפנים את המדיח, לא מורידים מהשולחן, משאירים ספלים בסלון ועוד דוגמאות רבות. העניין הוא שכשהילדים היו קטנים ההורים לא ציפו מהם לשום עזרה. גם כשהילדים כבר הגיעו לגיל שהם מסוגלים לעזור, רוב ההורים נמנעים מללמד את הילדים לעשות. קל הרבה יותר כבר לתקתק את זה בעצמנו במקום לחכות עד שילד בן ארבע יוריד את הצלחת מהשולחן ויביא אותה אל השיש.
בשלב מסוים, כשהילד בן 13 או 15, ההורים מתעייפים ואז בבת אחת הם מתחילים לכעוס על הילד על כך שהוא לא עושה. אחריות היא כמו כיסא. כשאנחנו עושים את זה בעצמנו במשך שנים, אנחנו כמו תופסים את הכיסא הזה. וכשהכיסא תפוס – אף אחד אחר לא יתיישב בו. אם אנחנו רוצים שהילדים יחליפו אותנו בתפקיד, עלינו לפנות את כיסא האחריות בתפקיד הזה. לרוב ההורים זה קשה, כי זה כרוך בזמן מסוים שבו הכיסא יישאר ריק, עד שהילדים יבינו שעליהם לעשות את זה (לקריאה נוספת על כעס מול הילדים - היכנסו לכאן).
ובזוגיות?
אפשר להחליף תפקידים זוגיים. אפשר להעביר את המושכות בתחומים מסוימים לבני הזוג שלנו. אבל זה לא קל לעשות את זה וכדי לעשות את זה חשוב שרינת לא תכעס על יואב, ולא תיעלב מכך שהוא נמנע ולא 'מגדיל ראש'. שרינת תבין שהוא למד את זה ממנה. שתחייך לעצמה בליבה, על כך שהיא מלמדת ככה בטעות את סביבתה, בגלל שהיא כל כך מוצלחת ומרשימה (כמו וונדר-וומן). ונבקש מיואב לזכור שרינת אמנם מרשימה כמו וונדר-וומן, אבל היא באמת זקוקה לעזרה. ואז בחיוך ובחברות, יואב ורינת יוכלו למצוא דרך להחליף לפעמים תפקידים בבית. לקריאה נוספת על תפקידים זוגיים ועל הדרך לשנות אותם – היכנסו לכאן.
נסו את זה בבית.
לקריאה על איך לנצח בריבים - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים זוגיים או משפחתיים? בואו להגשים את החלום:
לפרטים על הקורס לייעוץ זוגי - היכנסו לכאן.
לפרטים על הקורס לייעוץ משפחתי - היכנסו לכאן.