top of page

מאמרים

כעס על הילדים - מה עושים עם זה?


ד"ר מיכל צוקר מלמדת חינוך, הורות טובה, גבולות לילדים
כעס זה לא כלי חינוכי

'איזה הורים אנחנו אם אנחנו לא כועסים עליה לפעמים?' הם שואלים אותי בקליניקה 'אנחנו לא אמורים לחנך אותה?'. זו שאלה שאני שומעת הרבה פעמים. הורים מרגישים שכדי להיות מחנכים הם אמורים לכעוס על הילדים וכך 'ליישר אותם'. אבל האמת היא שכעס הוא לא כלי חינוכי. כשאנחנו כועסים על הילדים, הם לא פנויים ללמידה. אם אתם רוצים ללמד משהו את הילדים שלכם, חכו לרגע שבו אתם רגועים. ברגעי כעס – חפשו דרכים להירגע. (מוזמנים לקרוא על ויסות רגשי של כעס – כאן).

הילדים זקוקים להרגיש תחושת כוח. תחושה שהם משמעותיים ומסוגלים להשפיע על הוריהם. אדלר תיאר את תחושת הכוח הזו כאחד המדדים שמייצרים תחושה של שייכות. ואם זה כך, אפשר להבין למה ילדים יתקשו לוותר על דבר כזה, גם אם זה באופן לא מודע. סביב גיל שנתיים הילדים מגלים שהם ישות אוטונומית. ש'הרגליים שלהם ברשותם', ושהם יכולים לבחור אם לשתף איתנו פעולה ולבוא כשאנחנו קוראים להם או לא. זו תחושה עצומה של כוח. ההורים יצטרכו מעתה למצוא דרכים לגרום לילדים לשתף איתם פעולה. הורים רבים מגלים שזה לא קל בכלל.


אדלר המשיך ותיאר את אותה תחושה של שייכות, שכולנו כמהים לה. תחושת הכוח היא אחד הדברים שמייצרים אותה. אפשר לייצר תחושה של שייכות גם בדרכים אחרות וכך להימנע ממצבים בהם הילדים מנסים להרוויח תחושת שייכות באופן שלא נעים לנו.

הורות טובה - ד"ר מיכל צוקר
כשכועסים עליהם הם לא פנויים ללמידה

מרכיבים נוספים שתורמים לתחושת השייכות הם למשל תחושת ערך – לכולנו יש צורך להרגיש שאנחנו תורמים, שיש לנו ערך ומשמעות. איך נוכל לגרום לילדים שלנו להרגיש שהם תורמים? בהתאם לגיל שלהם כמובן: ילד בן שלוש כבר יכול לעזור לי לערוך את השולחן לארוחת הערב. לסדר את עגבניות השרי בקערה, לסדר מפיות לצד כל צלחת וכדומה. ילד בן ארבע כבר יכול לסדר את הסכו"ם, להביא לי את המגבונים, כשאני מחתלת את אחותו הקטנה, לשמור את המוצץ שלה. לעזור לי ללמד אותה דברים חדשים (כמו לחייך, לדבר, לצחוק, לשיר). ילדים יותר גדולים יכולים לעזור בקיפול הכביסה, בסידור הקניות מהסופר ובעוד רבות מעבודות הבית. כדאי לנצל רגעים יפים כאלה ולעודד אותם. נוכל לומר להם למשל: 'איזה כיף לאחותך שיש לה אח כזה טוב לב, שמלמד אותה ככה'. כך נגדיל את תחושת הערך של הילד והוא יזדקק פחות לחפש תחושת כוח.


מרכיב אחר הוא תחושת הנראות. לכולנו יש צורך שיראו אותנו, שישימו לב אלינו. רובינו, המבוגרים, כבר מצאנו לעצמנו טכניקות לגרום לסביבה שלנו לשים לב אלינו ולהעניק לנו התייחסות, מבלי שנצטרך לעשות משהו פלילי או לא נעים. אבל הילדים הרבה פעמים טועים באסטרטגיה ומנסים, באופן לא מודע כמובן, להשיג את ההתייחסות שלנו באופן שלא נעים לנו. חשבו על גן שיש בו עשרים ילדים. מי מהילדים יזכה שהגננת תקרא בשמו יותר פעמים? האם יהא זה הילד שיושב בשקט, מצייר או מדביק מדבקות? או דווקא הילד שזורק קוביות, קופץ ומפריע? ברור שהרבה יותר קל וזמין להשיג את ההתייחסות שלנו, המבוגרים, דרך התנהגויות לא רצויות. אנחנו נוטים להגיב הרבה יותר חזק ולקרוא בשמם כשהם מפריעים. אם אנחנו כועסים ומענישים – זו תגובה שאמנם לא נעימה להם, אבל היא מייצרת תחושה חזקה מאד של נראות (התייחסות) ולכן, מבחינה פסיכולוגית, היא נחשבת רווח.


אם אתם רוצים לגרום לילדכם להפסיק להתנהג התנהגות מפריעה – נסו לא לכעוס והקטינו את התגובה שלכם כלפיה. נסו להגיב בעוצמה דווקא כשהילד יושב בשקט ומתנהג למופת. כעס הוא לא כלי חינוכי. אם תצליחו לוותר עליו – תגלו שהילדים הרבה יותר משתפים איתכם פעולה (אם קשה לכם לבד - בואו להדרכת הורים. והיכנסו לקרוא כאן על הצבת גבולות לילדים).


נסו את זה בבית.


לקריאה על 3 דרכים להטמעת ערכים בילדים - היכנסו לכאן.


גם אתם חולמים ללוות הורים? בואו להגשים את החלום:

לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי) - היכנסו לכאן.

לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי - היכנסו לכאן

bottom of page