מאמרים

הבלבול בין קנאה לאלימות

מכירים זוגות כאלה שעושים כמעט הכל יחד? יוצאים לבלות יחד, נפגשים עם חברים יחד, מפתחים תחביב משותף, עושים ספורט יחד ולמעשה רק לעבודה הם הולכים בנפרד? יש זוגות כאלה, שאוהבים להיות סימביוטיים. לעומתם זוגות אחרים מתפצלים שוב ושוב ומעדיפים שלכל אחד מהם יהיה עולם חברתי משלו ותחביבים נפרדים. גם בעניין הזה, אין דרך אחת נכונה. לזוגות שונים מתאים מינון שונה של יחד. אבל יש זוגות שמתמודדים עם קושי של קנאה כשהם בנפרד.


חגי ומאיה נשואים כבר 7 שנים. יש להם שני ילדים קטנים. חגי רוצה לעשות הכל יחד. הוא רוצה שילכו יחד לכל מקום. מאיה מוכנה שילכו יחד מדי פעם, אבל יש דברים שרוצה לעשות בנפרד. בכל פעם שמאיה יוצאת ליוגה, לסידורים או לקפה עם חברה, חגי מתקשה לנשום. הוא טובע בתחושות קשות של קנאה. מאיה מספרת שהיא מרגישה חנוקה. 'לא משנה כמה אסביר לאן אני הולכת,' היא אומרת 'הוא עדיין יתחרפן וישגע אותי'. היא מספרת שניסתה לדבר איתו, להסביר לו וכלום לא עזר.


קחו רגע נשימה ונסו לדמיין את הזוג הזה. מה דעתכם על חגי? ועל הקשר בין חגי ומאיה?


כשאני מספרת על הזוג הזה בהרצאות, תמיד מגיעה השאלה על אלימות. 'איך את יודעת מתי מדובר בקנאה לגיטימית ומתי באלימות שמתחפשת לקנאה?' שואלים אותי. לפעמים הניסוח בוטה עוד יותר והשאלה היא בעצם קביעה נחרצת שמדובר באלימות ושמאיה צריכה לזרוק את חגי לכל הרוחות ולפנות לעזרת הרווחה או המשטרה.

מעולם לא שאלו אותי שאלות כאלה כשאני מספרת על אייל ושלי. אייל ושלי מתמודדים עם סיטואציה מאוד דומה, אבל שלי היא זו שמתקשה לנשום בכל פעם שאייל יוצא בלעדיה. גם כשהם הולכים יחד ברחוב, היא חושדת בו שמביט על בנות אחרות. כשהוא יוצא בלעדיה, היא מוצפת חרדה וסופרת את הדקות עד שישוב. אייל מתלונן שהוא מרגיש חנוק וכבר לא יכול יותר לשאת את המצב הזה. 'למה היא לא סומכת עלי?' הוא שואל.


מה דעתכם? כשאתם מדמיינים את אייל ושלי, האם התחושות שלכם דומות למה שהרגשתם לגבי חגי ומאיה או שונות? איך קורה שהשאלות על אלימות עולות רק בתיאור של הזוג הראשון? אם עלתה בדעתכם האפשרות שיש כאן אלימות רק בסיפור הראשון, דעו לכם שאתם לא לבד. רוב האנשים מרגישים כמוכם. הסיבה לכך שרוב האנשים מעלים בדעתם אפשרות לאלימות כששומעים סיפור על גבר קנאי ולא מעלים בדעתם אפשרות לאלימות כששומעים סיפור על אישה קנאית נובעת מתופעה פסיכולוגית שנקראת 'פער האמפתיה'.

יתכן שאתם אומרים לעצמכם כעת שהאסוציאציה של אפשרות לאלימות עולה בכם דווקא כשמדובר בגבר (חגי) ולא כשמדובר באישה (שלי) כיוון שהסטטיסטיקה מראה שגברים יותר אלימים מנשים. ובכן, זה לא נכון. הסטטיסטיקות מראות שאלימות במשפחה קורית ב-25% מצד הגבר, ב-25% מצד האישה וב-50% הנותרים יש אלימות הדדית, מצד שני המגדרים. המחקרים מאוד ברורים ושוב ושוב חוזרים על עצמם. אין הבדל בשכיחות בין מקרי האלימות בשני המגדרים.


התפיסה החברתית מרגילה אותנו לחשוד בגברים שהם אלימים ולא לחשוד כך בנשים. התפיסה החברתית מרגילה אותנו לחוש פחות אמפתיה כשמדובר בגבר שנפגע לעומת אישה שנפגעת.


זו הסיבה שכותרות העיתונים ידווחו על מספר הנשים שנקלעו לשריפה, תאונה או כל אסון אחר, כאילו זה עצוב יותר כשאישה מאבדת את חייה מאשר כשגבר מאבד את חייו.

ד"ר מיכל צוקר מלמדת על קנאה ואיך לייצר זוגיות טובה
ספינת הטיטניק

זו הסיבה שימהרו לעזור לנשים לרדת מסיפונה של ספינה טובעת, לפני שימהרו לעזור לגברים להימלט על נפשם מאותה ספינה (מספינת הטיטניק, למשל, ניצלו 72% מהנשים ורק 16% מהגברים שהיו באותה עת על הסיפון, למרות שהיו בערך פי 2 יותר גברים על סיפון הספינה).


כשאנחנו ממהרים לעזור לנשים ולתת להן קדימות בהצלה מספינה טובעת או מאזור מוכה אסון אחר, אנחנו מקבעים את התדמית של נשים כחלשות, חסרות ישע וזקוקות להצלה. נשים אכן זקוקות להצלה כשמדובר בספינה טובעת או אזור מוכה אסון אחר, אבל גם גברים.


יתכן שמבחינה אבולוציונית, החברה שלנו הייתה זקוקה לחוש פחות אמפתיה כלפי גברים, כדי להצליח להעז לשלוח אותם למלחמות. אבל האם היום עדיין משרתת אותנו ההסתכלות על גברים כעל עמידים יותר? או כעל פחות ראויים לחמלה?


האמת היא שבשני הסיפורים שסיפרתי לכם לא הייתה מעורבת אלימות בכלל. קנאה היא לא תמיד אלימות בתחפושת. הרבה אנשים חשים קנאה, מתקשים לנשום וזקוקים לעזרה, מבלי להיות אלימים בשום צורה כלפי בני הזוג שלהם.


חגי באמת סבל מהתקפי קנאה קשים. זה התחיל אחרי שהם עברו משבר זוגי משמעותי, לפני ארבע שנים. מאיה נסחפה ברומן סוער וקצרצר עם מי שהיה הבוס שלה באותה תקופה. הרומן הסתיים וחגי ומאיה התפייסו וניסו לחזור לחיי זוגיות תקינה. הם הביאו את ילדתם השנייה, במסגרת ימי הפיוס הללו. אבל האמון ביניהם לא חזר. חגי הרגיש שהוא מאבד את האחיזה במציאות וקשה לו לנשום בכל פעם שמאיה יצאה שוב לבד. 'כל פעם שהיא יוצאת זה טריגר בשבילי' הוא סיפר, 'זה מחזיר אותי מיד לתחושות הנוראיות של אז, כשהיא בגדה'. בתהליך של טיפול זוגי אנחנו עוזרים לחגי לחזור לנשום ולאמון ביניהם להשתקם ובהדרגה חגי מצליח להרפות ומאיה מפסיקה להרגיש חנוקה.


אצל אייל ושלי לא הייתה בגידה מעולם. שלי הביאה איתה מבית ילדותה את חרדות הנטישה. היא יודעת שזה משהו שהיא מביאה איתה ובכל זאת מתקשה להשתחרר מזה. גם בין אייל ושלי לא הייתה אלימות. הם זקוקים לטיפול זוגי שבו הם מצליחים לחזק את החיבור ביניהם ולעזור לשלי להתגבר על חרדות הנטישה שלה ולהאמין באהבה שלהם.

הרבה מאוד אנשים (גברים ונשים) מתקשים בהתמודדות עם קנאה והם לא אלימים.


קנאה היא רגש שהחברה שלנו מבוהלת מפניו. כשחברה שלך זוכה בפרסים או בקידום בעבודה, הסביבה מצפה ממך להיות חברה טובה, לפרגן ולשמוח בשמחתה. אם את מרגישה קנאה – את לא חברה טובה. גם בנים מצופים לפרגן ולשמוח כשחברים שלהם מצליחים, ולא לחוש קנאה. הרבה פעמים אנשים משתפים בקליניקה שהם חשים בושה או רגשות אשמה על כך שהם מקנאים.

הפחד החברתי שלנו מפני הרגש הזה כל כך גדול והוא אפילו מופיע בעשרת הדיברות. הדיבר האחרון 'לא תחמוד אשת רעך' (שמות, כ', יג') מתייחס לכך שאסור לך, גם בסתר ליבך, לחוש קנאה בחבר. בספר דברים מופיע המשך לפסוק שהוא ברור עוד יותר ובו כתוב 'לא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו... וכל אשר לרעך' (דברים ה' יז'). גם בנצרות הקנאה מופיעה כאחד משבעת החטאים. כלומר לא רק שאסור להתנהג באלימות או ברוע מתוך רגש הקנאה, אלא אסור להרגיש אותו בלב.


תארו לעצמכם שהיה דיבר שאוסר עליכם לחוש עצב או שמחה או כעס. האם הייתם יכולים לעמוד בדרישה שכזו? ובכן, גם קנאה זה רגש שגם אנשים טובים מרגישים לפעמים וכשהם מכירים בזה, הם יכולים לבחור לטפל בזה.

אם נעז להודות בכך שאנחנו מרגישים קנאה, נוכל ללמוד איך להתמודד איתה (על התמודדות עם קנאה – היכנסו לקרוא כאן).


ואיך נבדיל בין קנאה לאלימות? איך נדע אם בני הזוג שלנו, שמקנאים בנו הם אלימים כלפינו?

חשוב שנבין שאלימות הרבה פחות שכיחה ממה שמקובל לומר. יש היום נטייה למהר לסווג התנהגויות לא יפות (של גברים) כאלימות. הנטייה הזו גורמת לזילות של מקרי האלימות האמיתיים וגורמת לאנשים שלא באמת חווים אלימות להתייאש, ולפרק קשרים שיכלו להיות קשרים נהדרים. אני לא אומרת שההתנהגויות הללו הן ראויות או שצריך לעבור עליהן בשתיקה לסדר היום. ממש לא. אבל הסיווג שלהן כאלימות מקבע אותן ולא מאפשר תיקון.


אז אם אתם רוצים לנסות לתקן את הזוגיות שלכם – יעזור לכם, בשלב הראשון, אם תעזו לוותר על השיח שעוסק במי אשם. שיח של מלחמה עוסק בתבוסה או בניצחון. שיח כזה לא מאפשר החזרה של השמחה והאהבה אל תוך הקשר. נסו להביט על המציאות שלכם כעל מציאות ששניכם נקלעתם אליה, מכל מיני סיבות. היא לא נעימה לכם ולא נרצה להסתפק בה, אבל בואו נניח לרגע את הדיון על מי אשם, ונבין שכל אחד מהצדדים התנהג כפי שהתנהג כי בכלים הרגשיים שהיו לו או לה הם לא יכלו להתנהג אחרת. כעת נוכל להעשיר את ארגז הכלים הרגשיים ולמנוע התנהגויות כאלה בעתיד. אין כאן הצדקה של התנהגויות לא ראויות או האשמה של הקורבן. שוב, אנחנו לא בשיח על אשם וקורבן, אנחנו בשיח שמוצא את השביל לפתרון. כזה שימנע התנהגויות כאלה בעתיד. במקרים אמיתיים של אלימות, בהן יש גבר אשם או אישה אשמה ובן או בת זוג שהם קורבן – נצטרך ללמוד להחזיק את הגבולות שלנו ולא להסכים להישאר (לקריאה על החזקת גבולות בזוגיות – היכנסו לכאן).


בשלב השני, אם אתה תוהה האם בת הזוג שלך אלימה או פשוט מקנאה וזקוקה לעזרה, נסה לשאול את עצמך, מתי חייכתי אל בת הזוג שלי בפעם האחרונה? האם הרעפתי עליה חיבה לאחרונה? האם נגעתי בה, באופן שנעים לה? האם הייתי קשוב אליה? האם הבאתי איתי רכות, תשומת לב? (וזה, כאמור, לא מגדרי, אם יש לכם בן זוג, שאלו את אותן שאלות לגבי ההתנהגות כלפיו). המון זוגות מנהלים שיגרת חיים זוגית שבה אין ביניהם חיבה, חיוכים, הקשבה, ומחמאות. לרובם גם אין בכלל זמן זוגי (וכשאני אומרת זמן זוגי אני לא מתכוונת לשהייה משותפת באותו הבית, כשכל אחד שקוע במסך הסלולרי שלו, אלא לזמן שמוקדש לחוויה זוגית, זמן נטול טלפונים ונטול ילדים, שבו אנחנו מבלים יחד). אם שיגרת החיים שלכם היא כזו שאין בה חיבה, חיוכים, הקשבה ומחמאות, יהיה קשה לשניכם, לאורך זמן, להחזיק מעמד מבלי שיתפרצו ריבים, ולעיתים התקפי קנאה. נסו בחודש הקרוב, לייצר קירבה, חיבה וחיוכים בבית ותראו את ההבדל.

נסו את זה בבית.