איך חוזרים הביתה אחרי שהיינו ב"מוד מלחמה" למעלה משנה? איך חוזרים אל הזוגיות שהייתה לנו עד לפני השבעה באוקטובר? איך משחזרים את השיגרה שהייתה לנו פעם? מי זוכר בכלל איך נראו החיים לפני המלחמה?
המון זוגות מנסים עכשיו בהדרגה לשחזר לעצמם חיים בבית. משפחות שפונו מהצפון או מעוטף עזה חוזרות בהדרגה הביתה. וזה לוקח זמן. כי מלבד החזרה הטכנית שקורית די מהר, יש גם חזרה רגשית, שמתרחשת לאט ובהדרגה. יש אנשים שלוקח להם חודשים ארוכים להצליח באמת לחזור. איך עושים את זה נכון?
המון זוגות מופתעים לגלות שזה קשה. הרי חיכינו לזה כל כך הרבה חודשים. חלמנו על הרגע שנוכל שוב לחזור אל המיטה שלנו, אל הפרטיות שלנו, אל התחביבים שהיו לנו פעם. סבלנו כל כך בחודשים האלה. צפופים כל בני המשפחה בחדר אחד במלון או אצל ההורים, כל המשפחה המורחבת יחד. לא הייתה לנו פרטיות, לא היה לנו לאן לברוח. אנחנו חוזרים אל משהו טוב יותר, אל תנאים טובים יותר - זה אמור להיות קל, לא?
האמת היא שזו תופעה פסיכולוגית מוכרת, קשה יותר כשחוזרים מאשר כשיוצאים. דמיינו רגע משפחה שנוסעת לרילוקיישן בחו"ל. לקראת הנסיעה הם מאוד במתח. הם יודעים שזה יהיה קשה. הילדים לא יודעים את השפה, הם יהיו רחוקים מהמשפחה, מהחברים, הם לא מכירים שם אף אחד. הם מתכוננים ככל יכולתם ועושים מאמץ להתגבר על הקושי. אבל כשהם חוזרים לארץ, רוב הזוגות לא מודעים בכלל לכך שצפוי להיות קשה. הרי אנחנו חוזרים לישראל, כאן מכירים את השפה, כאן תהיה לנו תמיכה של המשפחה המורחבת, זה אמור להיות קל. ומסתבר שהרבה משברים קורים דווקא כשחוזרים הביתה. אולי זה בגלל שאנשים פחות עושים הכנה נפשית לקושי. יש ציפייה שהכל ילך חלק. כשאנחנו עושים הכנה לקושי, זה כמו השריר שאנחנו עושים כשאנחנו יודעים שאנחנו עומדים לחטוף אגרוף. השריר הזה מפחית את עוצמת הכאב שנחווה. בדרך הלוך, כשיצאנו לרילוקיישן, עשינו הכנה נפשית לקושי הצפוי. כשאנחנו חוזרים אנחנו לא מוכנים לזה.
ואולי הקושי בחזור נובע גם בגלל ההבנה שזה סופי. ברילוקיישן, גם אם קשה, אנשים (וגם ילדים) יכולים להסביר לעצמם שזה זמני. עוד שנה או שנתיים ניסע מפה ולא נפגוש יותר את האנשים (או את הילדים) האלה ויהיה בסדר. אם זה זמני – קל יותר לשאת את הקושי. לעומת זאת כשחוזרים לארץ, ברור לנו שזה לתמיד. אלה החיים האמיתיים. ואז קשה הרבה יותר לשאת את הקושי.
בדומה לרילוקיישן, גם כשחוזרים אחרי פינוי ממושך – רוב האנשים לא עושים עם עצמם הכנה נפשית לקראת קושי. רוב האנשים חושבים שכל בני המשפחה יחליקו בחזרה בקלילות להתנהגויות הקודמות, שהיו להם לפני המלחמה. והאמת היא שזה לא תמיד מצליח. להרבה אנשים לוקח זמן להתרגל שוב מחדש למקצב החיים בבית. הרבה אנשים מוצאים את עצמם עצבניים, עם "פתיל קצר", או מתקשים לישון, חסרי סבלנות וגם שוב ושוב מתפרצים ריבים בין בני הזוג.
אז מה עושים?
קודם כל גייסו סבלנות וחמלה. הזכירו לעצמכם שעברתם משהו עוצמתי, מטלטל, משמעותי שנמשך למעלה משנה. לנפש שלכם לוקח זמן להירגע, לחזור להאמין שהכל בסדר, להתמקם שוב בנינוחות בתוך שגרה. נסו לסלוח לעצמכם אם אתם עצבניים או חסרי סבלנות. נסו לסלוח לעצמכם אם אתם מעגלים פינות – לא עושים בדיוק לגמרי את כל המטלות שלכם בבית ובעבודה, לא מצליחים להקפיד בדיוק בדיוק על הדיאטה הנכונה ועל שגרת הספורט כמו בעבר. אם הדברים האלה חשובים לכם – אתם תצליחו לחזור אליהם בהדרגה. לאט לאט.
גייסו חמלה כזו גם כלפי בני הזוג שלכם. גם עליהם עברה שנה מטלטלת. יתכן שגם הם עצבניים וחסרי סבלנות. יתכן שגם הם מרגישים שנשמטה הרצפה מתחת רגליהם. גם הם זקוקים לזמן. יתכן שגם הם מעגלים פינות ולא מצליחים לעשות את כל המטלות שלהם בבית.
גם הילדים שלכם זקוקים לחמלה כזו ולהרבה סבלנות. אל תצפו מהם לחזור ולתפקד מיד כמו פעם.
אם אנחנו זוכרים שזה מותאם שקשה עכשיו לכולנו בבית – יהיה לנו קל יותר להתמודד עם הקושי. נוכל פחות להיעלב אם מישהו בבית חסר סבלנות, מעגל פינות או מסתגר בתוך עצמו. נוכל להזכיר לעצמנו שזה לא נגדנו, שזה ייקח זמן ושזה יחלוף.
אז גייסנו חמלה והמון סבלנות. מה עוד יכול לעזור?
נסו להביט על בני הזוג שלכם בעיניים חדשות. יש כאן הזדמנות להתחלה חדשה. אולי היה לכם מושלם עד השישה באוקטובר, אבל אולי היו כמה עניינים שקצת חרקו עוד לפני המלחמה? יש כאן הזדמנות לתקן את הריקוד הזוגי שלכם. להתחדש במשהו נעים יותר, מתאים יותר למי שאתם היום. נסו לדמיין שבן הזוג שלצידכם הוא אדם חדש, שאתם עוד לא ממש מכירים. נסו להתחיל איתו, להתקרב, לנסות להכיר. שאלו את עצמכם – מה מרגש אותו? מה מצחיק אותו? מה משמח אותו? יתכן שתגלו שאתם לא לגמרי יודעים. אולי כבר עבר זמן רב מאז שהקדשתם מחשבה לדברים האלה. אז הנה הזדמנות. נסו להזמין את בני הזוג שלכם לדייט. נסו להתעניין בהם, להתעניין בעולמם הרגשי בימים אלה, חפשו תחביב או בילוי שתוכלו לעשות יחד (היכנסו לקרוא עוד על מה זו בעצם זוגיות טובה).
החזרה הביתה היא גם הזדמנות לשנות את חלוקת התפקידים ביניכם. לכל אחד מכם יש תפקידים שהתקבעו עם השנים כתפקידים שלכם. לכל זוג יש מי שאחראי על להזמין את האינסטלטור כשיש פיצוץ בצינור. יש מי שאחראי על הקניות ומי שאחראי על הכביסה. יש מי שאחראי לזכור שצריך לשלוח את הילדים עם חולצה לבנה מחר לבית הספר ויש מי שאחראי לפרנס. אצל הרבה זוגות שני בני הזוג עושים הכל, אבל עדיין יש מישהו אחד שזה נחשב יותר עליו והוא זה שנושא בנטל של לזכור את זה, לנהל את זה ולבקש מהאחר כשצריך עזרה. לרוב הזוגות יש גם שר (או שרת) תרבות – מי שאחראי לקבוע עם החברים, להזמין כרטיסים להופעה ולקבוע לנו דייטים. ויש גם שר (או שרת) הכלכלה – מי שאחראי על הפנסיות, הביטוחים וכל ענייני הכספים.
חלוקת התפקידים הזו היא דבר טוב. קשה לחיות לבד. הרבה יותר קל כשיש עוד מישהו שנותן כתף ונושא איתך בנטל. אבל חלוקת התפקידים הזו נקבעת ברוב המקרים בלי מילים. לא נכתב חוזה ובדרך כלל זה אפילו לא דובר. אחד מכם פשוט התנדב לעשות את מה שהיה צריך לעשות והרגיל את הפרטנר שלו שזה עליו. מהר מאוד זה הפך להיות "התפקיד" שלו. בשנים הראשונות יתכן שזה גם היה לכם נוח, אבל אחרי הרבה שנים רוב האנשים מתעייפים. ואם זה לא מדובר – רוב האנשים מתחילים להרגיש מנוצלים.
אם אתם מרגישים מנוצלים – נסו לזכור שאתם התנדבתם לזה. הפרטנר שלכם מעולם לא כיוון אקדח ואיים עליכם שאתם חייבים למלא את התפקיד הזה. יתכן שאתם באמת יותר טובים בזה והיה לכם נוח לעשות את זה כבר בעצמכם.
כעת יש לכם הזדמנות להתרענן וקצת להחליף תפקידים. זה לגמרי אפשרי להחליף תפקידים אבל זה דבר קשה ורוב הזוגות מסתבכים כשמנסים לעשות את זה. אם תצליחו לזכור שהפרטנר שלכם לא ממלא את התפקיד הזה כי אתם לימדתם אותו שזה עליכם ולא כי לא אכפת לו – יש סיכוי שתוכלו לבקש ממנו לקחת את זה כעת על עצמו.
זו שיחה שיכולה להתנהל רק אם אתם בטוב ביניכם. אם זה לא המצב – בואו לייעוץ זוגי. אל תישארו לבד עם הקושי, כי קושי כזה נוטה להסלים עם הזמן. אבל אם אתם בטוב – תוכלו לחפש זמן מתאים, לבדוק עם בני הזוג שלכם שגם להם מתאים לשוחח בזמן הזה ולנהל שיחה שבה תפרשו את התפקידים הזוגיים שיש אצלכם בבית ובקשו עזרה בנטל (היכנסו לקרוא על איך לנהל שיחות קשות).
אל תחששו לנסח את זה כבקשת עזרה. נכון ש"זה גם הבית שלו", אבל יתכן שהדבר הזה שאתם מבקשים כעת הוא חשוב לכם יותר מאשר לו. זה לגמרי בסדר שיהיו דברים שחשובים יותר לכם ודברים אחרים שחשובים יותר לפרטנר. וזה לגמרי בסדר שתבקשו עזרה אם קשה לכם עם משהו. זכרו שבקשה היא שאלת כן/לא, כך שיתכן שהתשובה תהיה שלילית.
אם התשובה אכן שלילית – חפשו איך אתם מתמודדים עם ההבנה שזה המצב. האם אתם מסוגלים לסלוח לפרטנר שלכם או שאתם אוגרים כעת כעס? אם קשה לכם להבין אותו ולסלוח לו – בואו לייעוץ זוגי (לקריאה נוספת על ייעוץ זוגי ועל ההבדל בין ייעוץ זוגי לבין טיפול זוגי - היכנסו לכאן).
אם בני הזוג שלכם כן יסכימו לקחת על עצמם משהו מהתפקידים שלכם – זכרו שהם זקוקים לזמן להתרגל לזה. אתם רכשתם מיומנות בתפקיד הזה, כי עשיתם אותו כל כך הרבה שנים. הם חסרי ניסיון ומיומנות בתחום. אולי תוכלו להציע תקופה שבה תעשו את זה יחד? מעין תקופת חפיפה? עד שהפרטנרים שלכם יתרגלו ויפתחו מיומנות בזה. אם מוותרים על העלבון ועל הציפייה שלבני הזוג שלנו יהיה בדיוק אותו סדר עדיפויות כמו שלנו, אז אפשר באמת להשיג שיתוף פעולה ולשפר את איכות החיים שלנו.
אז כמה טוב שבאתם הביתה, זכרו שזה מאתגר, גייסו חמלה וסבלנות, לעצמכם ולשאר בני הבית ואל תאפשרו למעבר הזה לקלקל לכם את הזוגיות.
נסו את זה בבית.
היכנסו לקרוא על התמודדות עם החזרה מהמילואים.
ד"ר מיכל צוקר מתארחת ברדיו 102FM לשיחה על משפחות המפונים:
גם אתם חולמים ללוות זוגות? בואו להגשים את החלום:
היכנסו לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי.
היכנסו לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי).