'קום תהיה כל מה שבא לך, כי בשבילה אתה תמיד מלך העולם,' כתב שלמה ארצי, כאילו זה מובן מאליו. אמא שמביטה על הילד שלה במבט מתפעל והמבט הזה שלה נוטע בו בטחון עצמי ומאפשר לו להיות 'כל מה שבא לו'. אבל האמת היא שהרבה מאוד ילדים מסתובבים בעולם בתחושה שההורים שלהם בכלל לא מאמינים שהם מסוגלים 'להיות כל מה שבא להם'. הרבה ילדים (וילדות) מאמינים שהם אכזבה עבור הוריהם, שהם לא עומדים בציפיות, שהם לא מספיק מוצלחים, לא מספיק גבוהים, לא מספיק חכמים או לא מספיק מצליחים בלימודים.
הילדים זקוקים למבט המתפעל של ההורים. הם זקוקים להרגיש, בשגרת היומיום שלהם, שהם ראויים. איך נגרום לילדים להאמין שהם לא אכזבת חיינו? איך נקנה להם בטחון עצמי?
בטחון עצמי הוא לא תכונה ובוודאי שזו לא תכונה מולדת. בטחון עצמי זו תחושה. תחושה שנרכשת כשההורים מביטים עלינו במבט מתפעל. מבט שאומר: 'מי, אם לא אתה, מסוגל להתמודד עם העולם הזה?' כמו ששלמה ארצי כתב – ילד שמאמין שעבור אמא שלו הוא מלך העולם, מסוגל לקום ולהצליח הרבה יותר כי הדימוי העצמי שלו גבוה. אמא הביטה עליו במבט מתפעל (ואנחנו יודעים היום שזה נכון גם לגבי אבא. הילדים זקוקים גם למבט המתפעל של אבא, בדיוק כמו לזה של אמא).
הרבה הורים מתלוננים שהילדים לא מרימים עיניים מהמסך, שהם כל הזמן עם אוזניות. אם הילדים בגיל ההתבגרות, התלונה היא שדלת החדר סגורה והם כמעט לא יוצאים מהחדר. אבל מה קורה כשהילדים כבר כן יוצאים מהחדר? מה קורה כשהם מרימים לרגע עיניים מהמסך? מה קורה כשהם באים למטבח ומחפשים משהו לנשנש או משהו לשתות? ברוב הבתים הילדים ישמעו שטף של תלונות, ציפיות או דרישות. זה נשמע כמו: 'מה עם שיעורי הבית בחשבון?' או 'קח את הנעליים שזרקת בסלון' או 'למה שוב המגבת על הרצפה?' והרבה פעמים זה מלווה באמירות כמו 'כמה פעמים צריך להגיד לך?' או אפילו 'למה רק לך צריך להגיד כל דבר מאה פעם?' אם זה מה שהילדים שומעים בכל פעם שהם מרימים עיניים מהמסך או יוצאים מהחדר, ברור שהם ימעטו ככל האפשר להרים עיניים מהמסך או לצאת מהחדר. בנוסף, הדימוי העצמי שילדים בונים, כשזו מציאות חייהם היומיומית הוא דימוי עצמי של מי שמאכזב, לא עומד בציפיות ובאופן כללי כשלון.
הדרך להקנות לילדים שלכם בטחון עצמי היא להגיד משהו טוב בכל פעם שהילד מרים עיניים מהמסך או יוצא מהחדר. להחמיא לו על משהו אמיתי וטוב, להגיד כמה התגעגענו ואיזה כיף לראות אותו, לחייך אליו. כן, נכון שהנעליים יישארו בשלב הזה זרוקות בסלון, אבל, הבטחון העצמי של הילדים חשוב יותר וביננו, גם כשהערתם לו מאה פעמים הנעליים נשארו שם, הרמתם אותן בעצמכם בסופו של דבר וגם אם "הצלחתם" והוא אכן לקח את הנעליים, האווירה בבית היא אווירה של ריב וריחוק.
כשאתם נכנסים הביתה, האם אתם ניגשים לכל ילד ואומרים מילה טובה? האם אתם מעירים ומתלוננים על הבלגן בבית או על שיעורי הבית? האם אתם גורמים ברגעים הללו לילדים להאמין שהם מסוגלים לקום ולהיות כל מה שירצו?
הורים שואלים אותי: 'אז איך נלמד אותו ערכים של אחריות?' ובכן, ערכים לא נלמדים על ידי תלונות ונזיפות. יש המון הזדמנויות אחרות בחיים להטמיע בילדים שלנו ערכים (לקריאה על איך מטמיעים ערכים בילדים – היכנסו לכאן). בנוסף, שאלו את עצמכם איזה אחוז מהשיח שלכם עם הילדים שלכם, על פני שבוע שלם, הוא שיח של תלונות, נזיפות ואכזבה ואיזה אחוז הוא שיח מחזק, בונה בטחון עצמי, שיח שיש בו מבט מתפעל? נסו לייצר מצב שבו לפחות 80% מהשיח שלכם עם הילדים על פני שבוע, הוא שיח מחזק. אם שיגרת חייכם היא כזו שבה אתם מתלוננים רוב הזמן – אתם מייצרים מצב שבו הילדים יסתגרו בחדר, לא ירימו עיניים מהמסך, והדימוי העצמי שלהם ייפגע. ואני לא רואה איך הדרך הזו מפתחת בילדכם את תחושת האחריות.
אם הילדים שלכם בגיל ההתבגרות ומתנהגים אליכם בחוסר כבוד, יתכן שיהיה לכם קשה להחמיא להם. נסו להיזכר אילו מין ילדים הם היו בילדותם ועשו לעצמכם רשימה של כל הדברים הטובים שאתם מסוגלים לומר על כל ילד שלכם בנפרד. מדי פעם הציצו ברשימה שכתבתם ונסו להביט על הילדים במבט שזוכר את הרשימה הזו בעל פה.
נסו בשבוע הקרוב לא להתלונן, להגיד מילים טובות ולחייך בכל פעם שהילדים יוצאים מהחדר ותופתעו לגלות שהם יוצאים הרבה יותר. אם תתמידו בכך תגלו שהם גם משתפים אתכם פעולה הרבה יותר מבעבר וכך גם התלונות שלכם יקבלו מענה, בלי שהתלוננתם.
נסו את זה בבית.
לקריאה נוספת על בטחון עצמי בילדים – היכנסו לכאן.
לקריאה על התמודדות עם זמן מסך – היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד הורים איך להשיג את שיתוף הפעולה של הילדים ואיך ליהנות מלהיות הורים? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.