top of page

מאמרים

'הילד לא יודע להפסיד'

כשהייתי קטנה הייתי משחקת עם אחי ואחותי במונופול. אחי הקטן היה כמעט תמיד מנצח אותנו (הייתה לו אסטרטגיה מנצחת במונופול. משהו שקשור בקנייה של הסדרה הכי זולה על הלוח ובניית המון מלונות דווקא עליה. הוא פיצח את השיטה). אבל בפעמים הבודדות שבהן התברר במהלך המשחק שאין לו סיכוי לנצח - הוא לא אהב את זה בכלל. הוא היה תופס את לוח המשחק והופך אותו, מפזר את כל החיילים, הבתים והמלונות, ורץ בעלבון אל החדר. לימים הוא גדל להיות גבר נהדר, אבל באותם ימים אני זוכרת שזה נראה לי נורא ואני רק יכולה לנחש את הדאגה שזה גרם להורים שלנו.

אני שומעת את התלונה הזו הרבה פעמים בקליניקה. הורים שמספרים לי שהילד שלהם (או הילדה) נורא תחרותי. הוא חייב להיות תמיד ראשון ועושה דרמה נוראית אם מתברר שהוא מפסיד במשחק.

מה עושים?

תחרותיות היא תכונה שדווקא יכולה לקדם אותנו, לגרום לנו להתאמץ יותר, להשקיע יותר וכך באמת להשתפר. העניין הוא המינון. האם התחרותיות הזו מקלקלת לנו את היכולת ליהנות בכל פעם שאנחנו לא במקום הראשון?

 

תחרותיות בגלל תגובת ההורים

אם יש לכם ילד שקשה לו להפסיד נסו לבחון את עצמכם – איך אתם מגיבים כשזה קורה? מה אתם עושים כשהוא הופך את המשחק, בוכה, צועק או רץ בעלבון אל החדר? רוב ההורים הולכים אחריו, מפצירים בו לחזור, מנסים לפייס, להרגיע. אומרים לו, למשל: "זה רק משחק" או "לא צריך לבכות". יש הורים שכועסים, גוערים ואפילו מענישים את הילד על כך שהתנהג לא יפה ופירק לשאר בני המשפחה את המשחק.

הילד לא יודע להפסיד? תחרותיות? פרפקציוניזם? מה עושים?

כשההורים מגיבים חזק כל כך, הילד זוכה להמון התייחסות. זו אמנם התייחסות שלילית, כועסת ואפילו מענישה, אבל מבחינה פסיכולוגית התייחסות חזקה של ההורים היא רווח. הילדים שלכם זקוקים להתייחסות שלכם. וברוב הבתים קל הרבה יותר להשיג התייחסות על ידי התנהגות לא יפה מאשר על ידי התנהגות יפה.


אם הילד מגיב ככה בכל פעם שהוא מפסיד במשחק – נסו להקטין את התגובה שלכם. אם הוא רץ בעלבון לחדר, תנו לו לרוץ. תוכלו לומר לו שכשירצה לחזור ולהצטרף אליכם הוא מוזמן בשמחה.


חשוב לא לזלזל ברגשותיו. לא לומר לו שאלה סתם שטויות. זו לא האמת, מבחינתו אלה לא שטויות. הוא כרגע נסער באמת. אנחנו רוצים לתת תוקף לרגשות שלו. כל רגש שאנחנו מרגישים הוא רגש לגיטימי. ההתנהגות כאן לא מותאמת, אבל הרגש לגמרי מותאם. לא נעים להפסיד. ועבור ילד בזמן משחק מדובר ברגש מותאם לחלוטין.

כשהוא יצא מהחדר ויצטרף אליכם – אל תהדפו אותו. תוכלו לומר לו שאתם שמחים שהוא הצטרף ושלבו אותו במשחק שאתם משחקים או במה שאתם עושים כעת, כאילו כלום. אין צורך בשיחות על מה שקרה. הילד ילמד בהדרגה, מתוך החוויה, שבכל פעם שהוא רץ נעלב לחדר הוא מפסיד את הבילוי המשפחתי שמתרחש בסלון וכדאי לו להישאר.

 

תחרותיות מתוך חיקוי

הרבה פעמים מדובר בחיקוי של ההורים. להרבה ילדים תחרותיים יש אמא או אבא שגם הם כאלה. גם הם חייבים תמיד להיות ראשונים בכל דבר ובזכות זה אולי גם הגיעו רחוק והצליחו מאוד בקריירה. אם זה המצב אצלכם – נסו למתן את זה. אם תצליחו למתן את התחרותיות שלכם עצמכם תוכלו לעזור לילדים שלכם להעז למתן את זה גם אצלם. חינוך זה לא בהסברים, נאומים ושיחות. חינוך זה בדוגמה אישית.


תחרותיות מתוך פרפקציוניזם

לפעמים הצורך להיות ראשון הולך יחד עם שאיפה לשלימות בכל דבר ועניין. פרפקציוניזם זו חרדה שנובעת מהקצנה של אותה שאיפה לשלימות. כולנו רוצים להצליח ולהיות טובים, והשאיפה לשלימות, כשהיא במינון תקין, היא דבר נהדר שמוביל אותנו להצלחות בחיים. אבל אצל הפרפקציוניסטים השאיפה לשלימות מנהלת אותם. הם מרגישים שהם לא יוכלו לעמוד בזה אם משהו שהם יעשו לא יהיה מושלם.


החרדה מפני חוסר שלימות מובילה הרבה פרפקציוניסטים לסבול מדחיינות. אם אני יודעת שסידור הארון יראה לי מושלם רק אם כל הבגדים יהיו מסודרים כמו חיילים, לפי הסוג, הגודל והצבע בדיוק ואני יודעת שסידור מושלם כזה ייקח לי חצי יום, אני אדחה את המשימה שוב ושוב, כי מתי יהיה לי חצי יום פנוי? וכך קורה שהארון נשאר מבולגן ועוד ועוד משימות נדחות בלי סוף.


הרבה פעמים ההורים הם פרפקציוניסטים. הילדים מרגישים שההורים חרדים מפני האפשרות שמשהו לא יצא מושלם. המסר החינוכי שעובר אל הילדים הוא שהם חייבים תמיד להיות במקום הראשון וכל דבר שהם עושים חייב להיות מצוין, אחרת זה נורא. הילדים מפנימים את המסר ומתקשים להתמודד עם הפסד.


כן, כדאי לעודד את הילדים שלנו להישגים, אבל חשוב שנעזור להם ליהנות גם מהדרך. חשוב שנעזור להם לראות שהם נהדרים, אהובים ומוערכים גם אם לא הכל מושלם. חשוב שנשחרר את הילדים מהתנהלות מתוך חרדה.


הדרך לשחרר את הילדים היא להתחיל להשתחרר בעצמנו, ההורים. לעגל פינות מדי פעם בעצמנו מבלי להלקות את עצמנו על כך. להזכיר לעצמנו לנסות ליהנות מהדרך בכל דבר שאנחנו עושים ולא רק מהתוצאה המושלמת. ולאפשר לילדים שלנו לראות שגם אם יצא לנו משהו קצת פחות ממושלם – אנחנו לא מתפרקים.


חיי היומיום מספקים המון הזדמנויות להדגים לילדים שלנו שאנחנו אנושיים ולא באמת מושלמים. אם אנחנו מאחרים, אם שכחנו לשים איזה תבלין בעוגה או בתבשיל שאנחנו מכינים, אם איחרנו את הדד-ליין בהגשת איזו עבודה שהיינו צריכים להגיש – האם אנחנו מתפרקים מכל דבר כזה? האם אנחנו מביעים צער אבל גם זוכרים להגיד שזה טבעי ואנושי לטעות? הילדים שלנו נושאים עיניים אלינו ולומדים מאיתנו את ההתייחסות המותאמת לכל סיטואציה כזו. אם אנחנו בהיסטריה או בהתפרקות, הילדים מבינים שקרה כאן אסון.


כדי להשתחרר מתחרותיות נסו להמעיט בניסיונות להשוות את עצמכם אל אחרים. מבחוץ אחרים נראים כאילו קל להם יותר. קשה לראות מבחוץ את המאמץ והרבה פעמים אנחנו רואים מבחוץ רק את ההצלחות ולא רואים את רצף הכישלונות שקדם להן. גם עליכם לא רואים מבחוץ את הכישלונות שלכם וגם לא את המאמצים שלכם בדרך אל ההצלחות. נסו במקום זה להשוות את עצמכם למצב שבו הייתם אתם עצמכם לפני שהתחלתם להתאמץ. לחילופין אפשר לבחור אנשים סביבנו שהם פחות מוצלחים מאיתנו ואז ההשוואה שלנו אליהם תמלא אותנו סיפוק.


אם קשה לכם לבד להשתחרר מהחרדה חפשו עזרה. כמו בכל חרדה אחרת, גם בהתמודדות עם פרפקציוניזם יכולה לעזור פעילות גופנית, נשימות, תרגילי הכרת הטוב ובמקרים קיצוניים גם טיפול רפואי. אם החרדה שלכם מנהלת אתכם ופוגעת בתפקוד היומיומי שלכם - כדאי וחשוב לטפל בה.


הזדמנויות נוספות להדגים לילדים שלנו שאנחנו אנושיים ולא באמת מושלמים הן כאשר הילדים עצמם עושים משהו שלא יוצא מושלם. כשהם מאחרים, כשהם טועים, כשהם לא מצליחים במשהו שקשור בלימודים או בתחביב שלהם או במשהו שניסו לעשות (ציור, פאזל, בישול, ג'אגלינג או כל דבר אחר). האם ההורים כועסים? האם ההורים מאוכזבים קשות? האם ההורים מביעים צער מוגזם? או שההורים מצליחים לעודד על עצם המאמץ? על עצם התעוזה לנסות?

פרפקציוניזם? תחרותיות? ילדים שלא יודעים להפסיד? הורות לילדים תחרותיים

אדלר טען שילדים שמתנסים במשהו ונכשלים מקשיבים לתגובת ההורים. אם ההורים מגיבים קשה בהבעת צער ואכזבה – הילדים מסיקים את המסקנה "אני לא מספיק" ומצפים בהמשך לעוד כשלון. אם ההורים מעודדים על עצם המאמץ, על עצם הניסיון, על הדרך, אז הילדים אמנם מצטערים, אבל לא מסיקים את המסקנה שהם לא מספיקים ומצפים בהמשך דווקא להצליח. כך ההורים יכולים לנבא את הצלחת הילדים או את כישלונם בעתיד.


בניגוד לשבחים כמו 'כל הכבוד' או 'איזה אלוף' הנאמרים בשעת הצלחה, עידוד כולל אמירות שנוכל להגיד בשעת כשלון. למשל: 'וואו, זה לא פשוט להצליח ככה לא לצאת מהקווים', במקום להתייחס לכך שהציור לא יפה או שלא ברור מה בעצם מצויר בו. הורים שמעודדים את הילדים שלהם, על הדרך שהם עושים, על המאמץ, על המוטיבציה ופחות מתייחסים דווקא לתוצאה הסופית מאפשרים לילדים הרבה יותר מרחב להמשך הניסיונות וכך מרחב להצלחה.


מה מותר לעשות אצלכם בבית כשעצובים?

כשהילדים מפסידים הם מרגישים עלבון, בושה, צער ועצב. הורים רבים מתקשים להכיל את הרגשות האלה של הילדים ומרגישים צורך מיד לפייס, לפצות ולהרגיע מהר ככל שניתן. לאף אחד מאיתנו לא נעים להרגיש צער או עלבון, אבל חשוב שהילדים יכירו גם את הרגשות האלה. אין באמת אפשרות לחיות את החיים האלה רק עם רגשות נעימים. אם נתעקש להנמיך את הווליום של הרגשות הקשים נעמעם את כל קשת הרגשות וגם הרגשות הנעימים יוחלשו. אדם שחי ככה למעשה חש נמנום רגשי ולא מצליח באמת להרגיש כלום. אם אתם רוצים שהילדים יצליחו לחוות שמחה והתרגשות בעוצמות גבוהות עליהם גם לדעת להתמודד עם עצב, צער או עלבון.


מה עושים כשהילדים עצובים? תנו לילדים להכיר את ארגז הכלים הבייתי שלכם לוויסות רגשי. האם כשעצובים מותר לבוא לקבל חיבוק מאמא או מאבא? האם מותר לבכות? האם מותר ללכת רגע לחדר, להתכנס בתוך עצמי, להשתבלל קצת? הציעו לילדים שלכם הצעות להתמודדות. חפשו מה עוזר לכם עצמכם כשאתם עצובים. יש אנשים שעוזרת להם מוזיקה, אחרים זקוקים להסחת דעת, יש כאלה שמנקים את הבית. הילדים לומדים מכם גם דרך דוגמה אישית (מה אתם עושים כשאתם עצמכם עצובים) וגם על ידי שתציעו להם רעיונות כאלה כשהם עצובים. אם תצליחו לא להיבהל, תוכלו לעשות מקום גם לרגש העצב אצלכם בבית וללמד את הילדים שלכם שגם זה רגש לגיטימי ויש לנו כלים להתמודד איתו עד שהוא חולף.

 

אז האם לתת לו לנצח?

הרבה הורים מתחבטים בשאלה הזו – האם תמיד לתת לילדים לנצח? מתוך תקווה שיחוו חוויות של הצלחה וכדי למנוע עלבון והתקפי זעם של הילדים בתגובה להפסד. אז, כמו תמיד בשאלות כאלה, התשובה היא 'תלוי'. תלוי בילדים עצמם, תלוי בטיב היחסים, תלוי בהאם יש להם אחים נוספים. לא חייבים לבחור פתרון קיצוני, אבל השאיפה היא שהילד לפעמים ינצח ויחווה הצלחה במשחק עצמו, ולפעמים יפסיד ויחווה הצלחה בהתמודדות שלו עם עוגמת הנפש הכרוכה בהפסד. אם הילד יצליח להתמודד עם עוגמת הנפש הוא יגדל בידיעה שהוא מסוגל וכך יהיו לו בעתיד את הכוחות הנדרשים להתמודדות עם האתגרים שהחיים מזמנים.


וכמובן שלא מדובר בעניין מגדרי. בנים ובנות מתקשים בזה באותה מידה וצריכים ללמוד להתמודד עם העלבון והצער הכרוכים בהפסד. אז נסו להיות אמיצים ולסמוך על הילדים שלכם שידעו להתמודד גם עם רגשות קשים, כמו עצב, עלבון ותסכול. כשהם מפסידים אל תעשו מזה עניין גדול מדי. זה קורה לכל אחד ועכשיו תורם להפסיד. תנו להם לעשות מה שהם צריכים, גם אם זה כולל בכי, הליכה לחדר, כעס, תסכול. תנו להם להרגיש שאתם פה, אתם לא נוטשים אותם, אבל אתם אוספים את המשחק ועוברים לשחק במשהו אחר וכשהם יצטרפו אליכם קבלו אותם בשמחה. המסרים החינוכיים שעוברים בדרך הזו הם:

א.     זה לא נעים, אבל כל אחד מפסיד לפעמים. עכשיו תורך.

ב.     אנחנו סומכים עליך שתוכל להתמודד עם הרגשות של עצמך.

ג.      אנחנו לא מופעלים רגשית מהבלגן שאתה עושה עכשיו.

ד.     אנחנו שמחים כשאתם מצטרף אלינו אחרי שנרגעת.

נסו את זה בבית.


לקריאה על חרדות אצל ילדים - היכנסו לכאן.


חולמים להיות מדריכי הורים? היכנסו לכאן  ובואו להגשים את החלום.

Comments


bottom of page