יהל הקטנה הייתה יומיים אצל סבתא. כשאבא שלה בא לקחת אותה, היא הייתה שקועה במשחק ולא רצה לקראתו. אבא של יהל נעלב ו'עשה לה ברוגז'.
יונתן בן השנתיים התחיל לסרב בכל ערב לבוא למקלחת עם אמא ודורש בבכי ש'רק אבא'. גם אחרי המקלחת הוא ממשיך ובוכה ומתעקש שאבא יקריא לו סיפור וישכיב אותו לישון. אמא של יונתן פגועה, 'את כל הנשמה אני נותנת לילד הזה ובסוף זה מה שמגיע לי?'
'שונאת אותך! הלוואי שהייתה לי אמא אחרת!' שני בוכה ורצה לחדר. אמא של שני נעלבת נורא, 'היא לא מכבדת אותי, היא אומרת מילים איומות'.
יהל, יונתן ושני הם ילדים בריאים ונורמליים. הם מעיזים לומר מילים קשות להורים, אך בדרך כלל לא יעזו לדבר ככה אל הגננת או אל המורה.
בגיל ההתבגרות הורים סופגים עלבונות קשים עוד יותר. הנפת יד מזלזלת שנועדה לסמן 'צאו לי מהחדר', האשמות קשות ואפילו קללות.
זה לא נעים. אבל אין לנו את הפריבילגיה להיעלב מהילדים שלנו. אנחנו לא חברים שלהם. אנחנו ההורים שלהם. לתת לתחושות העלבון שלנו לנהל אותנו – זה לנטוש את המשמרת.
אני לא מבקשת מכם להיות שק החבטות של הילדים ולהסכים שיעליבו אתכם או ידברו אליכם באופן לא מכבד. אבל הילדים שלכם זקוקים לכם חזקים. הם זקוקים שתהיו אמפתיים כלפי העמדה הרגשית שממנה הם התנהגו כפי שהתנהגו. ושלא תיבהלו.
במקרה של שני, למשל, כשהיא צעקה לאמא שלה שהיא שונאת אותה, ברור לנו שהיא חוותה תסכול ולא הצליחה לווסת את רגשותיה ולהתגבר על הקושי. ברגע כזה, אם אמא של שני תצליח לא להיות עסוקה בעלבון, אלא להבין ששני זקוקה לעזרה, היא תוכל להתפנות ללמד אותה איך מתמודדים עם תסכול. אמא של שני יכולה למשל להגיד לה 'אני רואה שאת מאד כועסת. אני מבינה אותך. אם תרצי, נוכל אחר כך לשוחח על מה שקרה'. הטון הרגוע של אמא יכול לעזור לשני להירגע. שני תראה שאמא לא נבהלת מהכעס ומהתסכול שלה. המסר שעובר כאן הוא שמותר אצלנו בבית לכעוס ומותר להיות מתוסכלים. שני תוכל להתפנות כעת למצוא בתוך עצמה כוחות להתמודדות עם התסכול שהיא חווה. מסר נוסף שעובר כאן הוא שכעת זה לא זמן מתאים לשיחות (או בלשון הילדים 'חפירות'), כי רמת התסכול גבוהה מידי. מאוחר יותר נוכל לשוחח על מה שקרה וכרגע אנחנו מתמקדות בחיפוש דרכים להירגע. אמא של שני תוכל להציע לשני דרכים להירגע. האם מותר אצלנו בבית להרביץ לכרית? לצעוק? לבכות? מה עושים אצלנו בבית כשעצובים? כשכועסים? כשמתוסכלים? שני לומדת שתסכול וכעס הם רגשות לגיטימיים ויש מה לעשות כדי לווסת אותם. בכל המהלך הזה, אמא של שני עסוקה בלהיות הורה. יש לה משימה ללמד את שני ויסות רגשי. זו אחת המשימות החשובות שלנו, ההורים.
יש ילדים שגילו שההורים שלהם מאד נסערים כשהם אומרים להם מילים קשות כמו 'אני שונאת אותך'. ואז הילדים אומרים את זה כחלק מניסיון להפעיל את ההורה ולא מתוך תסכול אמיתי. אם זה המצב ובכל שני וחמישי הילד אומר 'הלוואי שהייתה לי אמא אחרת', נסו להקטין את התגובה שלכם. הגיבו לעיתים בהומור (למשל תאמרו בחיוך ובקריצה 'כדאי לך לנסות את אמא של יואב. היא נראית לי אמא מאד כיפית') ולעיתים נסו להיראות כאילו לא שמעתם. בכל מקרה המטרה שלכם היא להקטין את התגובה ולא לעשות מזה עניין, כדי שהילד ילמד שזו לא דרך נעימה להפעיל את אבא או את אמא וכדאי שיחפש דרך אחרת לקבל מכם התייחסות.
במקרה של יונתן, שרוצה רק את אבא, ההורים צריכים לחלק ביניהם את הימים. יהיו ימים שבהם אבא של יונתן יקלח אותו, יקריא לו סיפור וישכיב אותו לישון ויהיו ימים שבהם זה יהיה תורה של אמא. יונתן יבכה אבל חשוב שההורים יעבירו מסר ברור שהיום תורה של אמא. אם לאבא של יונתן קשה מדי – הוא יכול לצאת בערב הזה מן הבית, כך שיונתן יישאר רק עם אמא בבית בזמן המקלחת וההשכבה. חשוב שאמא של יונתן לא תכעס. היא תחייך, תלטף, תרגיע. תציע ליונתן לשיר או לשחק משהו נחמד יחד תוך כדי המקלחת, ולא תיבהל מהבכי. בכי זו שפה. יונתן משתף את אמא בתסכול שלו על שאינו מצליח להרגיש תחושת כוח בכך שיחליט על עצמו ועליהם.
הצורך של יונתן לשלוט על חייו הוא צורך טבעי ובריא. יונתן גדל ומתפתח ורוצה לחוש תחושת ערך וכוח. חשוב שההורים של יונתן יאפשרו לו להרגיש כך במקומות אחרים, ברגעים אחרים במשך היום. אבל כאן, חשוב שהם יהיו עקביים ונחושים בעמדתם ששניהם מטפלים ביונתן לסירוגין. מדי פעם אמא ומדי פעם אבא. ושזו החלטה שלהם מתי תורו של כל אחד מהם. ילדים שנותנים להם בגילאים כל כך צעירים להחליט דברים כאלה על אבא ואמא, לא באמת חשים תחושת ערך וכוח, אלא חשים נטושים וחסרי הגנה. זה עול כבד מדי על כתפיו של ילד צעיר.
חשוב שנלמד את הילדים שלנו מה קורה אם הם מתייחסים בצורה פוגענית כלפי אחר. אם נפגענו מהם, יתכן שנתרחק או נהיה עצובים ופחות נרצה לשחק או להשתעשע. אבל עלבון מהסוג שהדגים אבא של יהל, ש'עשה לה ברוגז' כשלא רצה לקראתו או עלבון כמו של אמא של יונתן, שנעלבת כשיונתן בוכה 'רק את אבא', הוא עלבון כמו בין חברים ולא מותאם ליחסי הורים וילדים.
עוד על איך להשיג כבוד מהילדים שלנו בסרטון:
(מתוך הרצאה שניתנה בימי סגר הקורונה בפני המרכזיים הקהילתיים ביפו)
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד הורים איך להשיג את שיתוף הפעולה של הילדים ואיך ליהנות מלהיות הורים? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.