האם חשוב לכם שהילדה שלכם תגדל להיות נערה שיודעת להגיד 'לא' כשמשהו לא מתאים לה? והבן שלכם? האם אתם רוצים שידע להגיד, יום אחד, לחבריו שלא מעוניין להשתתף במה שהם בוחרים לעשות? איך לדעתכם זה יקרה אם אתם נמנעים מלהגיד לילדים שלכם שאתם לא רוצים?
אני פוגשת המון הורים שמספרים לי שהם מותשים לגמרי מכך שהילדה מטפסת עליהם כל הזמן או מתעקשת שהם ירימו אותה על הידיים או מתעקשת שיבואו איתה או ישנו לידה או שלל בקשות אחרות. חלקם לא מוצאים בכלל דרך לומר לילדה 'לא' ונענים שוב ושוב לדרישותיה. אחרים מסבירים לה שזה אסור או מסוכן או בלתי אפשרי ומביאים להגנתם כל מיני נימוקים ולפעמים, אחרי שהילדה בוכה, מוותרים לה, נכנעים וממלאים אחר מבוקשה, למרות שאמרו והסבירו שלא. חלקם מצליחים לומר 'לא', אבל הוא חייב להיות מגובה בהסבר רציונלי משכנע.
מה הילדים לומדים מזה?
בחברה שלנו התפתחה מנטליות הורית שבה הורים חייבים לתת הסבר, נימוק משכנע, רצוי בריאותי, אבל אפשר גם אקולוגי, או אחר. נימוק שמבהיר למה אנחנו נאלצים עכשיו לסרב לבקשה של הילדים.
הורים 'זכאים לפטור' מהסכמה לבקשות של הילדים אם הם צריכים ללכת לעבודה או אם זה מסוכן או לא בריא. נראה שאיכשהו חייב להיות שוטר מעורב בעניין או הבוס.
אם סתם לא מתחשק לי לעשות את מה שהילדה שלי ביקשה, כי אין לי כוח, אני עייפה, או לא אוהבת לעשות את מה שהיא מבקשת, זה לא לגיטימי.
התופעה הזו היא חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שבה אנשים מרשים לעצמם לנוח, לעצור לרגע, לקחת לעצמם זמן חופשי – רק כשיש תירוץ רשמי. כאשר הילדים בבית, באוגוסט, אנחנו חייבים לקחת חופש מהעבודה, כי אין ברירה. אבל האם אתם מרשים לעצמכם לקחת יום חופש מהעבודה סתם ככה? כשבא לכם רגע להיות עם עצמכם ולנוח? ומה הייתם בוחרים לעשות לו היה מותר לכם לקחת חצי יום חופש?
מה דעתכם על 'אני לא רוצה'?
חשוב שהילדים שלנו ישמעו מאיתנו מדי פעם שאנחנו לא רוצים.
שהילד שלכם ישמע שאתם לא מאפשרים יותר שיטפס עליכם כשאתם נחים על הספה, כי אתם לא רוצים. או שאתם לא מאפשרים שישחק לכם בתלתל בזמן שהוא אוכל או נרדם, כי זה לא נעים לכם יותר.
חשוב שהילדה שלכם תשמע שאתם לא מרימים אותה עכשיו על הידיים, כי חם לכם ואתם לא רוצים. חשוב שהילדים ישמעו שאתם לא משחקים עכשיו במשחק הזה כי לא בא לכם.
נסחו את זה באופן דומה לאופן שבו הייתם רוצים שהם ינסחו את זה, כשהם מסרבים לעשות משהו, מול האחים שלהם או החברים שלהם.
אין צורך להיות תוקפניים או לא נחמדים. אפשר לומר 'לא' באופן לא מעליב (לקריאה נוספת על איך אומרים 'לא' – היכנסו לכאן). אבל אין צורך שיהיה מגויס לצורך העניין טיעון בריאותי, אקולוגי, חינוכי או אחר. מספיק הטיעון שאתם לא רוצים.
המסר החינוכי החשוב מאין כמוהו, שעובר כאן הוא שלגיטימי שלאדם יהיו רצונות וצרכים. הילדים שלנו נושאים עיניים אלינו. אנחנו המודל שלהם.
יום אחד הם יגדלו להיות בני זוג במערכות יחסים משמעותיות ונרצה שהם ירשו לעצמם לפעמים לסרב, כשמשהו לא מתאים להם, להיות קשובים לעצמם ולהגיד שהם לא מעוניינים. ועוד לפני כן, הם יגדלו להיות נערים ונערות שיודעים שמותר להם להגיד שהם לא רוצים ולא להסכים להצטרף לכל פעילות שמוצעת להם.
נכון שזה אומר שאולי הם גם ירשו לעצמם להגיד גם לנו, ההורים, שהם לא מעוניינים להצטרף לפעילות שאנחנו מציעים. אבל האם אנחנו באמת רוצים שהם יצטרפו אלינו רק כי הם לא למדו להיות קשובים לעצמם ולהאמין שמותר להם פשוט לא לרצות?
אין הכוונה שמעכשיו נסרב לכל דבר שהם מבקשים מאיתנו. לפעמים זה נעים להיענות לבקשות שלהם, לפנק אותם, להרעיף עליהם אהבה. מדובר בעניין של מינון. בדקו עם עצמכם – באיזה אחוז מהמקרים אתם נענים לבקשות ובאיזה אתם מסרבים? והאם קורה בכלל אי פעם, במהלך שבוע שגרתי, רגע שבו אתם מסרבים לבקשה של הילדים, פשוט כי אתם לא רוצים?
נסו את זה בבית.