האם יש לכם צורך להציל את הילדים שלכם?

'יובל, בוא למקלחת' את שומעת אותו קורא שוב ושוב. הטון שלו מתגבר בכעס. את כבר מכירה אותו. את יודעת איך ייראה ההמשך. 'למה הוא לא יכול לגשת אליו בעדינות?' את חושבת לעצמך. עוד כמה שניות ויובלי בוכה בקולי קולות. ריב מתלקח ואת רצה לכיוון המקלחת. 'אל תדבר אליו ככה' את אומרת לו באנגלית, כדי שהילד לא יבין. 'אל תגידי לי מה לעשות' הוא כועס עלייך בתגובה, לא מנסה בכלל להסתיר את הריב מהילד. יובלי בוכה עוד יותר. ואת יודעת שכל הערב נהרס. איך שוב נקלענו לסיטואציה כזו?

להרבה הורים זה קורה. ריבים מתלקחים שוב ושוב מול הילדים. ריבים שנובעים מכוונות כל כך טובות. כל אחד מכם בטוח שהוא יודע איך לנהל את הסיטואציה הזו נכון ושהכל ילך בסדר גמור אם השני פשוט לא יהיה נוכח באותו רגע. האמת היא ששניכם צודקים. ברוב הבתים זה באמת ילך בסדר גמור אם רק אחד מההורים יהיה נוכח באותו רגע. הילדים ישתפו פעולה עם מי שנמצא איתם ומנהל את האירוע. וגם אם הם לא ישתפו פעולה, זה בכל זאת ייגמר, כך או אחרת, עם הרבה פחות "פצועים" בשטח. אבל הנוכחות של שניכם בסיטואציה – מגבירה את ההתנגדות של הילד, מסלימה את הריב וכשאתם מתערבים ומעירים אחד לשני – זה אף פעם לא פותר את הבעיה, אלא תמיד מחמיר אותה.

יש בתים בהם האבא הוא זה שמבקש להתנהל בטון יותר רך ולא להרים את הקול על הילדים ויש בתים שבהם התפקידים הם הפוכים. זה לא קשור למגדר. האמת היא שעצם העמידה של אחד מכם בקצה האחד של הסקאלה – גורמת לבן הזוג שלכם להיעמד בקצה השני, המנוגד. זוגיות היא כמו סירה. אם אחד מכם נוקט בעמדה קיצונית כלשהי – הפרטנר שלכם, באופן לא מודע, ייאלץ להיעמד בעמדה הקיצונית המנוגדת, על מנת לייצב את הסירה הזוגית, שלא תתהפך. כך קורה שבני זוג מוצאים את עצמם הרבה פעמים בקצוות מנוגדים בתפיסות העולם שלהם בתחומים שונים (היכנסו לקרוא עוד על קוטביות בזוגיות). אבל מה עושים? איך יוצאים מהפלונטר הזה, שבו יש לכם שוב ושוב צורך להציל את הילד מידי ההורה השני וזה לא מצליח?

למה קשה לנו לא להתערב?

מחקרים מראים שבכי של תינוק או של ילד שלנו – זה הצליל שהכי קשה לנו לשמוע. התפתחנו אבולוציונית כך שצליל הבכי ממש צורם לנו באוזניים וגורם לנו לתחושה שאנחנו חייבים לפעול. בנוסף על הקושי לשמוע את הבכי, יש לנו גם דחף להתערב כשאנחנו מספרים לעצמנו שהילד שלנו במצוקה. הפרשנות הזו, כאילו הילד במצוקה, מפעילה בתוכנו את כל פעמוני האזהרה ואנחנו מתערבים. אצל רבים מאיתנו הסיטואציה הזו מחזירה אותנו מיד אל ילדותנו. יתכן שגדלנו בבית שבו הרימו את הקול בלי סוף ואנחנו נשבענו לעצמנו שאצלנו לא נאפשר שזה יקרה. ואולי גדלנו בבית שבו לא שמרו עלינו מספיק ואנחנו מרגישים צורך לוודא שהילד שלנו לא ירגיש נטוש. אבל למרות שהכוונה שלנו היא טובה – ההתערבות הזו שלנו לא עוזרת ואפילו פוגעת.

למה זה לא עוזר?

ראשית זה פוגע בילד. כאשר אחד ההורים מתערב וממהר "להציל" את הילד, הילד לומד שהוא לא מסוגל להתמודד לבד. המסר הסמוי שהילד מקבל הוא: 'אתה לא מסוגל להתמודד עם אמא/אבא. אתה זקוק לי שאגן עליך'. מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית הראו שילדים רוכשים תחושת מסוגלות עצמית דווקא דרך התמודדות עם תסכול או עם קושי, ולא דרך התחמקות ממנו. הפסיכולוג האמריקאי אלברט בנדורה חקר בשנות ה-90' מסוגלות של ילדים וכתב שככל שניקח מהם את האפשרות להתמודד, כך אנחנו נחליש את האמונה שלהם בעצמם. על מנת להקנות לילדים שלנו דימוי עצמי גבוה – עלינו לתת להם להכיר את תעצומות הנפש שלהם ואת המסוגלות שלהם להתמודד גם ברגעי קושי עם ההורה השני שלהם.

יש הורים שמאמינים שבדרך הפעולה הזו הם מראים לילד שהוא חשוב להם ושהם לא נוטשים אותו בעת צרה. האמת היא שהילדים בכלל לא רואים את זה ככה. כשהם גדלים – הם לא אוהבים יותר את ההורה שהיה רך איתם ולא קשורים יותר אל ההורה שניסה "להציל" אותם מידי ההורה האחר שלהם. האמת היא שבזמן הריב - הם לא באמת במצוקה. הם כרגע בקשר עם ההורה השני שלהם. הבכי הוא שפה. הוא דרך שלהם לומר שהם היו רוצים שיקרה עכשיו משהו אחר ממה שקורה. זו דרך שלהם לומר שהם היו רוצים לנהל את הסיטואציה. וגם אם היה אפשר לנהל איתם את הקשר אחרת לגמרי, ההתערבות שלכם לא מקרבת את הפתרון הנכסף.

שנית, זה פוגע בקשר של הילד עם ההורה הנוסף. הילד מקבל את המסר שההורה השני לא מסוגל לנהל את הסיטואציה ויש צורך שאנחנו נתערב ונציל את המצב. זהו מסר מקטין כלפי ההורה השני.

מעבר לכך, כשאתם רבים מול הילד, הילד לומד לנצל את הסיטואציות הללו. הוא לומד שאם הוא מתנגד לבקשות של ההורה הנוסף – זה מביא אותך. הילד מקבל שם המון התייחסות. מבחינה פסיכולוגית זהו רווח עבורו, גם אם ההתייחסות הזו כועסת. כך הילד לומד לשחק את משחק התפקידים שלימדתם אותו, לא מתוך מניפולציה זדונית, אלא כי הוא חכם ולומד את המערכת שסביבו.

שלישית, זה מייצר בבית אקלים זוגי עוין. המריבה ביניכם יוצרת אווירה של מתח. הילדים מרגישים את המתח, גם אם הוא לא מדובר. מחקרים הראו שילדים שגדלים בבית שבו יש אקלים זוגי עוין מפתחים חוסר בטחון רגשי כללי וגם הקשר בין הילדים לבין ההורים נפגע.

אז מה כן אפשר לעשות?

  לא להתערב בזמן אמת 

הדבר הראשון הוא להחליט שאנחנו לא מתערבים. כשבני הזוג שלכם נמצאים בסיטואציה עם הילד או הילדה שלכם – חפשו עיסוק אחר. זה הזמן להיות עסוקים בתפעול הבית, בסלולרי שלכם, במייל שמחכה לכם מהעבודה או בכל דבר אחר. אם קשה לכם לעשות את זה – צאו מהבית. חזרו אחרי שהסיטואציה נגמרה. תנו לילדים שלכם להרגיש שאתם סומכים עליהם שימצאו דרך להתמודד עם הסיטואציה. תנו גם לבני הזוג שלכם להרגיש כך. ככל שבני הזוג שלכם ירגישו יותר שאתם סומכים עליהם – הם באמת יגדלו להיות מיומנים יותר ומוצלחים יותר בתפקיד ההורי שלהם.

   סגנונות שונים – לא בהכרח דבר רע

אם ההורה השני מחזיק בתפיסות הוריות שונות משלכם – אל תיבהלו. הילדים דווקא מרוויחים מחשיפה לסגנונות הורות שונים. הם גדלים להבין שיש יותר מדרך אחת נכונה להסתכל על המציאות וכך הם מרוויחים גם את תחושת החופש המחשבתי – האמונה שגם להם יהיה מותר לגבש לעצמם תפיסות עולם משלהם. זהו מודל הורי משובח שמעודד עצמאות מחשבתית. זהו גם מודל הורי שיכול להדגים לילדים איך מתנהגים כשאנחנו לא מסכימים על משהו. כך הם ילמדו גם לכבד אתכם, גם כשלא יסכימו אתכם בעתיד.

  את המחלוקות שימרו לשיחה זוגית

בזמן אחר תוכלו לשוחח על הגבולות שהייתם רוצים שיהיו בבית. אם קשה לכם להגיע להסכמה על הגבולות הנכונים – בואו להדרכת הורים. ואם קשה לכם לנהל שיחה כזו בלי לריב – בואו לטיפול זוגי. הילדים שלכם לא באמת זקוקים להצלה, אבל לגמרי מגיע להם לגדול באקלים זוגי ומשפחתי נעים ומלא באהבה.

נסו את זה בבית.

היכנסו לקרוא על ריבים בין אחים.

ואם קשה לכם לבד - בואו להדרכת הורים.

גם אתם חולמים ללוות הורים? בואו להגשים את החלום:

לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי) - היכנסו לכאן.

לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי - היכנסו לכאן