'ניסיתי לעשות מה שאמרת,' טל מכריז בתחילת הפגישה שלנו בקליניקה, 'זה לא עבד. אני מרגיש שרק אני מתאמץ לעשות את השינוי והיא לא עושה כלום'. כשאני מבקשת שיספרו לי עוד על מה שקרה להם השבוע, מתברר שכבר כשיצאו מהפגישה הראשונה אצלי טל ניסה להתקרב. הוא הציע לה שילכו לבית קפה יחד, במקום להתפצל לענייני היומיום בנפרד. בערב החמיא לה ואפילו למחרת הוא הצליח לחייך אליה בבוקר ולהיות נחמד לפני שיצא לעבודה. כשחזר הביתה בערב מצא אותה שוב כעוסה ועצבנית. 'ואז התעצבנתי,' הוא מסביר לי 'למה רק אני צריך לעשות את כל העבודה לבד?'
גם נטע של אייל מתלוננת על כך שרק היא עושה את המאמץ. 'אני תמיד זו שיוזמת דברים,' נטע מטיחה בו בקליניקה ופונה אליי 'יזמתי לנו לצאת להופעה בשבוע שעבר, הזמנתי את הכרטיסים, ארגנתי את הבייביסיטר והוא עושה לי טובה שהוא בכלל מגיע'. אייל נעלב 'היא לא סיפרה לך שזו הופעה שהיא במילא רצתה ללכת. ובכל שאר הערבים בכלל לא נפגשנו. היא כל הזמן בטלפון שלה'.
נטע דווקא באמת ניסתה להתקרב אל אייל כשיזמה את ההופעה. גם היא כאובה מכך שלאחרונה אין להם זמן זוגי רק של שניהם, בלי הילדים וגם היא מתגעגעת לקרבה ביניהם. אייל לא מצליח עדיין להתמסר לניסיונות של נטע להתקרב, בדומה למה שקורה לבת הזוג של טל, מהזוג הראשון. למה זה קורה?
המוח שלנו לומד דברים חדשים בכמה אופנים. יש את הלמידה הקוגניטיבית שבה אנחנו שומעים הסבר רציונלי, מבינים אותו (ובתקווה זוכרים אותו 😊). לפעמים אנחנו זקוקים לשינון או לשמוע את ההסבר כמה פעמים, אבל לפעמים למידה כזו יכולה לקרות מאוד מהר. שמענו את ההסבר, הבנו, למדנו. אנשים אומרים 'פתאום הבנתי' או 'נפל לי האסימון'. זו למידה קוגניטיבית.
אבל יש למידה שהיא למידה רגשית. בלמידה הרגשית אנחנו חווים, במרחבי הרגש שלנו, בחלקים הפסיכולוגיים שלנו, את החוויה שקורית לנו. ותהליך הלמידה הרגשית גם הוא דורש חזרתיות שוב ושוב.
בת זוגו של טל אמנם חוותה אותו במשך יום אחד מתנהג כלפיה בחמימות וברוך, אבל בחלקים הרגשיים שלה היא עדיין מאמינה לכל הכעס, הריחוק ואווירת הריבים שחוותה בימים ובשבועות הארוכים שקדמו ליום האחד הזה. הגוף שלה עדיין מכווץ מול טל. ייקח לה זמן להרפות ולהתמסר שוב לקרבה.
וזה לא בגלל שטל אשם במה שקרה להם. שניהם יחד רקדו את הריקוד הזוגי שהוביל אותם למשבר הזוגי שלהם (לקריאה נוספת על הריקוד הזוגי – היכנסו לכאן או לכאן). אבל באותו היום, אחרי הפגישה הראשונה בקליניקה, טל הצליח לעשות את שריר ההתמסרות ולנסות להתקרב וזוגתו עדיין הייתה זקוקה לזמן שבו היא תחווה את טל שוב ושוב מתקרב אליה ברוך, בעדינות, עם כוונה טובה בעיניים. בסופו של דבר, אם טל לא יתייאש, היא תצליח לעשות גם היא את שריר ההתמסרות.
אצל אייל ונטע, אייל יצטרך שנטע תנסה עוד. תיזום עוד זמן זוגי רק לשניהם, תעז ותרים את מבטה מהטלפון יותר פעמים בערב כשהם יחד בבית. אייל יצטרך גם הוא לנסות ולהתקרב ולהבין שנטע גם צריכה זמן לבנות אמון בחזרה במרחב הזוגי ביניהם, להרגיש שזה בטוח ומוגן.
אני אומרת תמיד 'זה ייקח 17 פעמים'. אל תתייאשו אחרי פעם אחת, אל תוותרו אחרי ניסיון קצר. הגוף זקוק לזמן למידה. גם אם שניכם אמרתם שאתם בוחרים לתת צ'אנס לתיקון, שאתם מחליטים לנסות, שאתם בוחרים לפתוח דף חדש. אלה אמירות נהדרות, שבאות מהמיינד, מהמחשבה, מהחלק הקוגניטיבי שלנו. לגוף הרגשי שלנו לוקח זמן להבין שהוא אמור להצטרף למסע הזה. נסו שוב ושוב. זה ייקח 17 פעמים. זה שווה את המאמץ. דמיינו איזה כיף יהיה אחרי 17 פעמים, כשפתאום תמצאו את עצמכם בקרבה, בחברות, באהבה.
נסו את זה בבית.
לקריאה על תשוקה בזוגיות ארוכת שנים - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללוות זוגות בחזרה אל השמחה, האהבה והתשוקה? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.