זה רק בצחוק? לא בדיוק.

אם היו מבקשים מכם לתאר את הילד או הילדה שלכם במשפט אחד, מה הייתם אומרים? ומה לגבי בן או בת הזוג שלכם?  האם הייתם אומרים: היא אור? שמש בחיים שלי? חכמה, מצחיקה, יפה? או שאולי: נודניקית, מעיקה, חופרת, לא סותמת? והפרטנר שאיתו אתם חולקים חיים, איך הייתם מתארים אותו? בתרבות שלנו, התשובות השליליות הפכו כמעט לנורמה. על במות סטנד־אפ, בשיחות סלון, ואפילו בשיחות בין הורים, מקובל לדבר על בני זוג כבלתי נסבלים ועל ילדים כמעיקים.

האישה מוצגת כמי ש"תמיד כואב לה הראש", מציקה וביקורתית. הגבר כעצלן, אטום רגשית, מאכזב, לא תורם ולא נוכח. והילדים? מרעישים, מעייפים, בלתי נסבלים. זה מצחיק. זה מוכר. אבל זה גם מאוד בעייתי.

אני דווקא בעד הומור. הומור זו דרך נהדרת לפרוק, להתמודד ולהקל על עצמנו. אבל להומור מהסוג הזה יש מחיר.

המחיר הראשון: סטריאוטיפים.

ההומור הזה חד־כיווני. הוא מציג נשים וגברים בצורה מאוד מסוימת ומוחק את כל מה שלא מתאים לתבנית. אבל המציאות הרבה יותר מגוונת: יש זוגות שבהם האישה רוצה יותר מיניות ודווקא הגבר פחות. יש בתים שבהם הגבר רוצה יותר סדר ונקיון. יש גברים שחסרה להם קרבה רגשית, ונשים שממש נרתעות מזה. ובכל זאת, את הקולות האלה אנחנו לא שומעים בציבור. וכשלא שומעים, אנשים שאצלם זה המצב מתחילים להרגיש שמשהו בהם לא תקין.

המחיר השני: פגיעה בקשר.

גם אם זה נאמר בצחוק, זה נצרב. כשבן הזוג שומע שוב ושוב שהוא עלוב, מאכזב או בעייתי, הוא מתחיל להפנים את המבט המזלזל הזה. וכשאת שומעת שאת מעיקה או חופרת, יהיה לך קשה מאוד להישאר פתוחה, רכה וקרובה. כך קורה שאנשים נהיים באמת דומים למה שמצופה מהם במסרים האלה.

זה נכון גם לילדים. ילד שמרגיש שהוא מעצבן, מפריע או מאכזב, ילמד להתנהג בהתאם. כדי שילדים יפרחו, הם צריכים מבט אחר, מבט שרואה את הטוב שבהם, את הפוטנציאל, את האפשרות להיות יותר טובים.

המחיר השלישי: מה שאנחנו מתרגלים לראות.

תשומת הלב שלנו היא כמו שריר. ככל שאנחנו מפעילים אותה יותר על מה שמעצבן, מאכזב או "לא בסדר" כך היא מתחזקת בדיוק בכיוון הזה. לאט לאט אנחנו מתחילים לראות יותר ויותר מהדברים האלה, ופחות את מה שטוב. בפסיכולוגיה קוראים לזה "הטיית האישוש": אנחנו נוטים לשים לב בעיקר למה שמאשר את מה שאנחנו כבר מאמינים בו. כך שאם אנחנו רגילים לדבר על הילד כעל "מעצבן", או על בן הזוג כעל "מאכזב", אנחנו נמצא שוב ושוב הוכחות שזה נכון. במובן הזה, ההומור הזה לא רק פוגע בהם, הוא גם מצמצם אותנו, וממקד את העולם שלנו במה שחסר ומכעיס, במקום במה שעובד וחי.

ויש כאן עוד משהו חשוב. הידעתם שההיפך מאהבה זה לא שנאה? ההיפך מאהבה זאת אדישות. הילדים שלנו ובני הזוג שלנו לא מסוגלים לשאת אדישות מצידנו. ולכן הם יעשו כמעט הכל כדי להרגיש בקשר.

תשאלו את עצמכם בכנות: איך הכי קל “להפעיל” אתכם בבית? מה הדרך הבטוחה לקבל מכם תגובה? לגרום לכם להרים עיניים מהמסך? לגרום לכם להניח רגע לשאר המטלות? יש בתים שבהם הדרך הכי יעילה לקבל תשומת לב היא לצעוק, להרגיז, להפריע. כי אז, סוף סוף, מישהו רואה אותך.

זה קורה עם הילדים וזה קורה גם בזוגיות. לפעמים העקיצות, הריבים והכעס הם לא רק בעיה, הם גם ניסיון נואש להרגיש חיבור.

אז כן, הומור הוא דבר נהדר, אבל כדאי לשים לב איזה הומור אנחנו מכניסים הביתה. האם זה הומור שמקרב או הומור שפוצע? שמרו על הילדים שלכם, אל תקטינו אותם. ושמרו גם על בני הזוג שלכם. אם בן הזוג שלך כל כך נורא, למה את איתו? ואם פעם הוא לא היה כזה, מה השתנה בדרך?  ואתה? אם בת הזוג שלך כל כך מעצבנת, אולי במקום לעקוץ, תנסה להתקרב? לפעמים שינוי קטן באופן שבו אנחנו מדברים משנה לגמרי את האופן שבו אנחנו מרגישים זה כלפי זו.

נסו את זה בבית.

גם אתם חולמים ללוות הורים? בואו להגשים את החלום:

היכנסו לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי).

היכנסו לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי.