'אתה יכול להגיד כל מה שאתה מרגיש, מקסימום אני אכעס' טענה רותם בפני רונן, בפרק האחרון של חתונה ממבט ראשון. רותם ורונן רבים בלי סוף. רונן מרגיש משותק מול הכעס והביקורת הבלתי פוסקת של רותם. רותם מרגישה אבודה מול המצלמות. היא בלחץ מכל הסיטואציה ומפחדת שמא מה שיצטלם יוציא אותה רע.
לנהל זוגיות מול מצלמות זה מאתגר מאוד. אבל הרבה זוגות מוצאים את עצמם בריבים דומים מאוד לריב הקבוע של רותם ורונן, גם כשאין מצלמות ברקע. ריבים שבהם אחד מבני הזוג מוצא את עצמו מבקש מהפרטנר שיפסיק לפחד, שיגיד מה הוא מרגיש ורוצה, גם אם זה יגרום להם לכעוס. הבעיה עם הבקשה הזו היא שהיא לא עובדת.
זה נשמע לכם קשה לחיות לצד אדם ביקורתי? אדם שיודע בכל רגע מה נכון לעשות ומה נכון להגיד ונשמע בטוח בעצמו? אכן, זה באמת קשה, אבל קשה לא פחות לחיות לצידו של אדם ש*לא* יודע מה הוא בעצם רוצה, אדם שחושש לפגוע או להכעיס ולכן נמנע מלהביא את עצמו במלואו. שני בני הזוג במקרה הזה חווים תסכול ומרגישים בדידות בתוך הקשר.
אם אתם מוצאים את עצמכם מבקשים מהפרטנר שלכם שיעז להביע את עצמו גם אם תכעסו, כדאי שתכירו בכך שהריקוד הזוגי שלכם, כפי שאתם רוקדים אותו כרגע, לא מאפשר לזה לקרות.
כדי לתקן את הריקוד הזוגי המכאיב הזה, שני בני הזוג יצטרכו לעשות מאמץ.
הפרטנר שמפחד להביע את עצמו יצטרך ללמוד בהדרגה לצאת מדפוסי ריצוי. האמונה בבסיס דפוסי הריצוי היא שאסור לנו בשום אופן להכאיב לאהובים שלנו. אדם במצב הזה לא מסוגל לשאת את המחשבה שהוא מכאיב ופוגע בפרטנר שלו. המסר החברתי שהפנים אדם מרצה הוא שאדם טוב לא מכאיב לסובבים אותו, היקרים לו. אנחנו באמת מלמדים את הילדים כבר בגן שעליהם להתחשב בחברים, לא להכאיב להם, לא לפגוע בהם. אלה מסרים מקסימים וחיוביים. הבעיה היא שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת. אם שני בני אדם רוצים לחיות יחד, הם לא יוכלו באמת להימנע מלהכאיב האחד לאחר. חיים משותפים מזמנים צורך בהרבה וויתורים, פשרות, הסכמות. עצם הנוכחות של אדם בתוך הקשר תופסת מקום ועלולה להפריע מדי פעם לאחר. זה לא דבר רע, אנשים שאף אחד בעולם לא מתקרב אליהם מספיק כך שיתפוס להם מקום ויפריע להם – סובלים מבדידות עצומה. רוב בני האדם רוצים להיות בקשר, רוצים קירבה. וקירבה מביאה איתה גם כאב. זה חלק מעסקת החבילה המשובחת שקוראים לה אהבה.
הבעיה היא שאנשים בדפוסי ריצוי לא מצליחים לשאת את המחשבה שהם עצמם יכאיבו לבני הזוג שלהם וכדי להימנע מזה הם מבטלים את עצמם, נמנעים מלומר מה הם היו רוצים שיקרה ומוצאים את עצמם מסכימים ואומרים 'כן', גם כשהיו רוצים בסתר ליבם לומר 'לא'. הם אולי מספרים לעצמם שזה עושה אותם אנשים טובים יותר, שמתחשבים בפרטנרים שלהם, אבל האמת היא שלחיות לצידו של אדם מרצה זה עלול להיות מתסכל. בני הזוג במקרה כזה לא יכולים באמת להאמין ל'כן' שהם שומעים. אין להם שום דרך לדעת מה באמת הפרטנר שלהם רוצה. והם חווים הרבה פעמים תסכול וגם בדידות, כי אם תמיד מסכימים למה שאני רוצה – אני מרגישה לבד בתוך הקשר. אין שם מישהו אחר שייתן לי קונטרה.
בתהליך התיקון, אדם כזה יצטרך ללמוד לגלות בתוך עצמו מה הוא באמת רוצה ומה לא. הוא יצטרך ללמוד להאמין שמגיע לו לקבל את מה שהוא רוצה, או לפחות מגיע לו לבקש את זה לעצמו, ויצטרך ללמוד איך לבקש את מה שהוא רוצה בלי לעשות מזה ריב (לקריאה על יציאה מדפוסי ריצוי – היכנסו לכאן).
הפרטנר הביקורתי, יצטרך ללמוד להאט, לתת מקום לבן הזוג שלו, לתת לו זמן. הוא יוכל לעזור לו אם יגייס סקרנות והמון סבלנות ויביע התעניינות בדעתו, ברצונותיו, במחשבותיו של בן הזוג. כשבן הזוג שלו מתלונן או מביע כאב, הוא יצטרך ללמוד לעשות מקום לכאב הזה.
למה הכוונה בביטוי 'לעשות מקום לכאב'?
האם כשאתם משתפים במשהו שכואב לכם (כעת או שהכאיב לכם בעבר) אתם מרגישים ששמעו אתכם? שאוהבים אתכם? שיש לזה מקום בלב של בני הזוג שלכם? ואיך מרגישים בני הזוג שלכם כשהם מביעים כאב בפניכם? האם בבית שלכם יש מקום לכאב?
ברוב הבתים אין באמת מקום לכאב. כשאחד מבני הזוג מתלונן או מביע כאב, הוא זוכה לשמוע מבן הזוג שלו הצטדקויות, הסברים, תירוצים או הצעות לפתרון, ובהרבה בתים גם זלזול והקטנה של הכאב. כשאין בבית מקום לכאב, בני הזוג מרגישים לבד. הם מרגישים שלא מבינים אותם ושאף פעם לא מגיע תורם.
הדרך לעשות מקום לכאב בבית היא להקשיב לבני הזוג שלנו כשהם מתלוננים או משתפים, להזכיר לעצמנו שזה לא בהכרח אומר שאנחנו אשמים במציאות הכואבת, להתאפק ולהימנע מהצטדקויות (אנחנו לא בבית משפט) ואז לחזור באוזניהם על מה שהבנו שכואב להם. אפשר לומר למשל: 'אני שומעת שהרגשת לבד' או 'אני מבין שהרגשת שאני לא נוכח' או ממש לחזור על מה שהבנו שהם טענו שכאב להם. כשאנחנו אומרים משפטים כאלה, אנחנו לא חותמים על טופס שאומר שאנחנו אשמים בזה וגם לא על הבטחה שזה לא יקרה שוב, אנחנו רק מכירים בכך שזה כאב. בנוסף נוכל להוסיף משהו ממרחבי הלב, למשל לשתף איך זה גורם לנו להרגיש, כשאנחנו שומעים את הכאב של בני הזוג שלנו. האם זה גורם לנו שמחה? עצב? כאב לב? רוב האנשים טועים לחשוב שזה מובן מאליו ולכן לא אומרים משפט כמו: 'עצוב לי לשמוע שכואב לך ככה'. כשאדם משתף בכאב הוא זקוק לשמוע שהצד השני מרגיש עצב ולא אדיש לכך (או שמח לאידו).
תארו לעצמכם שכשרונן שיתף את רותם בכאב שהרגיש היא הייתה מציעה לו חיבוק ואומרת לו משהו כמו: 'אני שומעת שהרגשת שאין לך מקום. הלוואי שלא היית מרגיש ככה' (בלי לומר שהיא אשמה בזה או שהיא מבטיחה שזה לא יקרה שוב, רק הכרה בכאב). נכון שרונן היה נמס מיד ומרגיש עטוף באהבה? רותם לא הצליחה לעשות את זה כי הייתה קפואה בגלל המצלמות, אבל אצלכם בבית אין מצלמות, נסו לזכור לעשות מקום לכאב של בני הזוג שלכם ותזכו בקירבה אצלכם בבית.
ואם אתם מוצאים את עצמכם מפצירים בבני הזוג שלכם להשמיע את קולם ולא לחשוש, ואומרים להם: 'מקסימום אני אכעס', נסו לזכור שהאמירה הזו לא מועילה. מוטב שתכירו בכך שבני הזוג שלכם חוששים להביא את עצמם בפניכם (זו לא אשמתכם, אבל זו המציאות). זה המסע שלהם, ללמוד לגדול ולצאת מדפוסי ריצוי. אתם תוכלו להועיל רק בכך שתנסו למתן את הביקורת ואת הנחרצות, לגייס סבלנות וסקרנות ולעשות מקום לכאב.
נסו את זה בבית.
לקריאה על למי כואב יותר לגברים או לנשים? - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים ללוות זוגות בחזרה אל השמחה והאהבה? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.