רוב האנשים רוצים זוגיות. רוצים אהבה. מחפשים את הדבר הזה שסיפרו לנו עליו באגדות. אז למה זה צריך להיות כל כך מסובך? למה זה לא יכול להיות פשוט כמו שזה נראה לפעמים בסרטים?
עומס ציפיות
בעבר נישואין היו סידור כלכלי, שותפות שאפשרה הקמת משפחה והשגת מעמד חברתי. אנשים קיבלו את התמיכה היומיומית, החיבה והחברות מכל אנשי הכפר ולא ציפו לזה אך ורק מבן הזוג שאיתו התחתנו. היום אישה שמתחתנת מצפה מבן הזוג שלה שיהיה החבר הכי טוב שלה, שיכיל את רגשותיה, יקשיב לשיתופים שלה, יתעניין בעולמה. בנוסף היא מצפה שהוא יהיה שותף מתאים לה בניהול משק הבית ובשותפות הכלכלית. היא רוצה שיהיה נעים לה לטייל איתו, לצאת איתו לתיאטרון וללכת לים וגם שיהיה אבא פעיל עם תפיסות חינוכיות דומות לשלה. ואם כל זה לא מספיק, היא מצפה ממנו גם להיות המאהב המושלם עבורה, השותף הארוטי המתאים לה.
וזה כמובן לא עניין מגדרי. גם גבר שמתחתן היום מצפה למצוא את כל זה באישה האחת (או באיש האחד) שבחר.
אנשים מעמיסים על המערכת הזוגית ציפיות שבעבר לא הוטלו כולן על אדם אחד וחלקן בכלל לא הופנו כלפי אנשים, אלא כלפי האלוהים. אנשים מחפשים היום בתוך הקשר הזוגי משהו קדוש, אלוהי, שלם ומושלם, מחפשים שבן הזוג יהיה 'הנפש התאומה' שלהם. ובנוסף שהוא יאפשר להם להפוך להיות הגרסה הכי טובה של עצמם. כך קורה שהזהות העצמית שלנו תלויה בהצלחת הזוגיות וזה מסביר מדוע אנשים עוברים משבר נפשי כל כך טוטאלי כשמתגלים קשיים בזוגיות או חלילה בגידה ומשבר אמון. זה לא רק קשר שמתקלקל כאן, זו הזהות שלי, כפי שאני מכירה את עצמי, שנמצאת כאן בסכנה (לקריאה על החלמה ממשבר של בגידה – היכנסו לכאן).
במקביל לתהליך הזה, של הגדלת מערך הציפיות מבני הזוג שלנו, התארכה תוחלת החיים. כך שאנחנו מצפים לכל כך הרבה ולמשך הרבה יותר זמן.
בנוסף לכך שאנשים מצפים שבני הזוג שלהם יתאימו להם בכל התחומים של החיים, הם גם רוצים שהמעברים בין התחומים יהיו חלקים וקלילים – שנצליח לעבור בקלילות מלהיות הורים יחד, כשאנחנו משכיבים את הילדים לישון, ללהיות חברי נפש כשאנחנו משתפים זה את זו בתלאות היום. ומהעמדה החברית נחליק בקלילות אל העמדה הארוטית או הרומנטית להמשך הערב ונצא משם ללא פגע ונחליק בחזרה אל העמדה ההורית או החברית למחרת בבוקר, כשנצא לטיול משפחתי. עבור רוב הזוגות, המעברים הללו הם אתגר לא פשוט.
אנחנו מביאים את פצעי העבר שלנו אל תוך הקשר הזוגי
הסיבה השנייה לכך שזה כל כך מסובך היא שאנחנו מביאים אתנו אל תוך הקשר הזוגי את פצעי הילדות שלנו. אם תשאלו אנשים על הילדות שלהם תגלו שרובם מדווחים על כך שקיבלו פחות מדי או יותר מדי ממשהו. רוב האנשים סוחבים איתם פצעים פתוחים והם מביאים איתם את הקשיים, הכאבים והרגישויות אל תוך הקשר הזוגי ואם זו לא זוגיות ראשונה, הם מביאים איתם גם את הכוויות שנצרבו בהם בקשרים הקודמים שהיו לכל אחד מהם.
אל תוך הקשר הזוגי נכנסים גם דפוסי ההתנהגות שלנו – איך אנחנו מתקשרים, מה אנחנו עושים כשאנחנו עצובים, מתוסכלים או כועסים, איך אנחנו מתנצלים, איך אנחנו מתפייסים ואיך אנחנו מייצרים אמון.
אז כן, מערכות יחסים זה מורכב. זה לא פשוט. ועדיין רוב האנשים מחפשים את זה. רוב האנשים רוצים להיות בזוגיות ולא מוותרים על מציאת אהבה ובניית בית זוגי.
אני מאוד בעד זוגיות, חברות ואהבה. ואפשר ללמוד איך לעשות את זה נעים וטוב. ועדיין אני רוצה להציע לנו להתבונן על גירושין ופרידות אחרת ממה שמקובל. להעז לומר שגירושין הם לא בהכרח כישלון.
גירושין הם לא בהכרח כישלון
שכיחות הגירושין בישראל הולכת ועולה. אנשים היום מפחדים פחות מהתווית של גרוש או גרושה. הידעתם שברוב המקרים היוזמה לגירושין באה מהאישה ולא מהגבר? בעבר נשים לא התפרנסו והיו תלויות לחלוטין בבעל, מבחינה כלכלית. היום נשים מתפרנסות ויכולות לבחור. יש להן אלטרנטיבה. הרבה יותר נשים יכולות היום, מבחינה כלכלית, להפריד את המשפחה לשני בתים ולהישאר בהורות משותפת לילדים. התוצאה היא שזוגות פחות בוחרים להישאר מסיבות כלכליות או 'בשביל הילדים' ומתמקדים בשיקולים רגשיים – האם טוב לי בקשר הזה? האם יש לי אינטימיות? תקשורת טובה? חברות? שאלות שעוסקות באיכות הקשר הזוגי. וכך שוב – רף הציפיות הרגשיות שיש לנו מהקשר הזוגי הולך ועולה. ועדיין, למרות ששכיחות הגירושין עולה, עדיין גירושין נחשבים כישלון והרבה אנשים חשים אשמה ובושה על כך שהתגרשו.
החיים הם מסע התפתחות
תארו לעצמכם זוג שהכירו בגיל 20, אהבו מאוד זה את זו, הקשר ביניהם התאים להם. הם בנו בית, הקימו משפחה, בנו קריירות. הם ליוו זה את זו באתגרים הרבים של החיים, עברו יחד לידות, חופשות משפחתיות, אובדן של הורים, מחלות, אתגרים בקריירה. שנים רבות של חברות וקירבה. בהדרגה הם הלכו והתפתחו בכיוונים שונים. יתכן שכעבור 15 או 20 שנה הם כבר פחות מוצאים שפה משותפת, פחות חשים קרובים. כעת הקשר פחות מתאים. זוג כזה, אם יבחר להתגרש, אחרי 15 שנה ושני ילדים, האם מערכת היחסים אכן הייתה כישלון?
ובואו נדמיין רגע זוג אחר, ירון וליסה, הם התחתנו כשהיו בני 28. אהבו זה את זו אהבה גדולה. הייתה ביניהם חברות, אינטימיות רגשית ותשוקה. הם עשו יחד שלושה ילדים, למדו ובנו קריירות לתפארת. הם אהבו לנסוע יחד לחופשות משפחתיות והיו מאוד מאושרים. ואז הבן הבכור נדרס בתאונת דרכים איומה. אסון נורא שמוטט אותם נפשית. עם הזמן התגלו פערים באופן שבו כל אחד מהם התמודד עם האבל. ליסה רצתה אוויר, להסיח את הדעת, לייצר בית שמח עבור שני הילדים הנותרים. היא ביקשה שישמרו את אלבומי הזיכרון בארון, ויוציאו אותם רק ביום השנה למותו של הבן. ירון הרגיש צורך לשמר את הזיכרון חי במרכז הבית. הוא רצה להציב תמונות גדולות של הבן במרכז הסלון ולצידן את אלבומי הזיכרון, שיוכל לעלעל בהם באופן יומיומי. אין דרך אחת נכונה. אנשים שונים זקוקים להתנהלות שונה על מנת להתמודד עם אבל ואובדן. עם הזמן, הפערים בין ירון וליסה לא אפשרו להם להמשיך להתנהל כיחידה משפחתית אחת והם התגרשו. האם תגידו שמערכת היחסים ביניהם הייתה כישלון?
יש זוגות שמחלה קשה פוקדת את אחד מהם ומובילה לפירוק. אצל אחרים יש התמודדות רגשית שונה עם בעיות הפוריות. החיים מזמנים לכולנו אתגרים לא פשוטים, פיטורין, מעברי דירה, קידום בעבודה שמצריך שינוי סדר יום קיצוני ועוד ועוד. דברים שהתאימו לנו בגיל 20, לא בהכרח יתאימו לנו בגיל 40. אנשים נזכרים בגיל 40 שחלמו לטייל בעולם או לחיות במדינה אחרת, חלומות שלא תמיד מתאימים לבני הזוג שבחרו לפני שנים רבות. אנשים מפתחים תחביבים חדשים, מתחזקים בדת או דווקא להיפך, מגמות שלא תמיד מתאימות לבני הזוג שלהם. ובנוסף, תוחלת החיים התארכה, כך שאנשים בגיל 40 מבינים שמחכות להם עוד שנים רבות בחוסר ההתאמה שנוצר.
הלוואי שהיינו יכולים, כחברה מתקדמת, להתבונן על זוגות שמתגרשים עם יותר סקרנות. להבין שיכולות להיות המון סיבות לגיטימיות לפרידה ושאין הדבר מעיד בהכרח על כך שמערכת היחסים הייתה כישלון.
מה שמשך בהתחלה – עכשיו בלב הקונפליקט.
אצל הרבה זוגות המשיכה הראשונית הייתה דווקא בגלל השוני בין בני הזוג. גדי השקט והמסודר נמשך לרותי הקופצנית והפרועה. שמחת החיים שלה מפתה אותו. הוא נדלק מהקסם הזה שהיא מפזרת סביבה. לכל מקום שהיא הולכת כולם מתאהבים בה. עם השנים מתחיל להפריע לו הבלגן בבית, הרעש והצלצולים. הוא מתגעגע לשקט שהיה לו פעם. רותי נמשכה אל גדי שנראה לה יציב ורגוע. משהו בו גרם לה לחוש בטחון. לסובבים אותה סיפרה שהיא מרגישה שסוף סוף מצאה עוגן. מישהו שאפשר לסמוך עליו. להישען עליו. עם השנים יש לה פחות ופחות סבלנות לאיטיות שלו, לנמנום התמידי. היא מרגישה שבא לה לטרוף את העולם, ומנסה לשכנע אותו לצאת לרקוד, לבלות, אבל גדי מעדיף שיתכרבלו על הספה.
אצל הרבה זוגות דווקא הדברים שהכי משכו ופיתו אותם בתחילת הקשר מופיעים בלב ליבו של הקונפליקט כשהקשר מתמשך. זה קורה כי הרבה פעמים אנחנו נמשכים לדברים שונים מאיתנו, דברים שנראים לנו קסומים ומפתים אבל הם לא אנחנו ולאורך זמן קשה לנו להכיל אותם. וגם כי בתחילת הקשר אנחנו בדרך כלל מוצפים אדרנלין והורמונים אחרים של התאהבות, במצב פיזיולוגי כזה קל לנו הרבה יותר להבליג ולהתגבר על פערים ועל חוסר התאמה.
אנשים שאוהבים לתת, נהנים הרבה פעמים בתחילת הקשר מהנתינה. הם מרגישים משמעותיים וזה נעים. עם השנים הם לעיתים מתעייפים ומתחילים לשאול את עצמם 'מתי תורי?' הרבה פעמים הם מפתחים כעס על הפרטנר 'הוא לא סופר אותי' הם יספרו לי בקליניקה 'למה הוא לא יכול לתת גם לי כמו שאני נותנת לו?' והם לא זוכרים איך בתחילת הקשר זה היה להם נעים והם אלה שדחפו את הקשר בכיוון הזה. הם אלה שלימדו את הפרטנר שלהם שהם לא זקוקים לכלום ושהם נהנים ורוצים להיות בנתינה. הם היו שותפים מלאים לריקוד הזוגי הלא סימטרי שנוצר כאן. זה לא אומר שזה צריך להימשך ככה. כעת זה פחות מתאים להם וכדאי למצוא את הדרך לאיזון. אבל אין מה לכעוס על הפרטנר, הוא בסך הכל היה קשוב והתאים עצמו לריקוד שהם הובילו.
אז כן, מערכות יחסים זה דבר מסובך. אפשר ללמוד איך לעשות אותן טוב. אפשר לשנות את הריקוד הזוגי שרקדתם שנים ולהתאים אותו למי שאתם היום. אפשר לחפש יחד את הדרך ליצירה שמתחדשת כל הזמן, בהתאם למסע ההתפתחות של כל אחד מכם. אבל זה דורש עבודה. זה דורש סקרנות, פתיחות מחשבתית ואומץ. ובינתיים, בואו נסלח לאילו שלא עושים את זה ובוחרים בפירוק הקשר. לפעמים זה הדבר הכי נכון.