מאמרים

אובדן ואֵבֶל


תשע צוקר 2009-2021

החתולה האהובה שלנו מתה השבוע. היא הייתה בת משפחה אצלנו במשך שתים עשרה שנה. אימצנו אותה במסגרת יום אימוץ של עמותת 'SOS-חיות', כשהייתה בת כמה שבועות בלבד. הצלנו אותה מחיים קשים ברחוב. היא הייתה מצחיקה, מתוקה, מרגשת. אֵבֶל כבד ירד על הבית שלנו השבוע.


אנשים שונים עוברים אֵבֶל באופן שונה. יש אנשים שמרגישים צורך לדבר, להעלות זיכרונות, להתבונן בתמונות מהעבר, לשוחח שיחות של 'מה היה קורה אילו?'. אחרים מעדיפים להסיח את הדעת בעבודה או בתחביבים. אין דרך אחת נכונה לעשות את זה. כשגרים יחד זה עלול להיות קשה במיוחד אם יש פערים גדולים בדרך ההתמודדות של כל אחד מבני הבית.

היו לי מטופלים ששכלו בן וכל אחד מהם ביקש להתמודד עם זה אחרת. היא רצתה להשקיע את כל כולה בטיפוח הזיכרון. רצתה לשמר את החדר של הבן בדיוק כפי שהיה. רצתה להניח תמונות שלו במקום בולט בכניסה אל הבית, לערוך ערבי זיכרון ולשוחח על הבן שוב ושוב ואילו הוא רצה להסיח את הדעת, לעסוק בתחביבים, להצניע את התמונות של הבן ולשוב ולהתבונן בהן רק ביום הזיכרון. הפער הזה היקשה על שניהם מאוד.

אובדן של ילד מביא עימו כאב בלתי נתפס. סביר להניח שאנחנו, שלא חווינו את זה על בשרנו, לעולם לא נוכל להבין באמת. אולם אנשים עוברים תהליכי אֵבֶל גם כשהאובדן מתון יותר. אובדן של סבא או סבתא, אובדן של הורים קשישים, אובדן של חברים אהובים, אובדן של עובר, אובדן של מקום עבודה, גירושין, אובדן של חלום. בכל המקרים הללו, אנשים יכולים לעבור תהליך של אֵבֶל.


חמשת שלבי האֵבֶל


תהליך האֵבֶל, הכולל חמישה שלבים, תואר לראשונה על ידי הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס, שעבדה עם חולים סופניים. כיום מקובל המודל כמתאים לכל תהליך של אֵבֶל ולא רק להתמודדות עם מחלה סופנית. חמשת שלבי האֵבֶל כוללים את שלב ההכחשה, שלב הכעס, שלב המיקוח (משא ומתן), שלב הדיכאון ושלב ההשלמה. אנחנו יודעים היום שלא כל אדם חווה את כל השלבים ואין הכרח לעבור אותם דווקא בסדר הזה. אנשים רבים מוצאים נחמה בהיכרות עם שלבי התהליך הזה. עצם ההבנה, למשל, שתחושות הכעס שמציפות אותם כעת נובעות משלב טבעי בתהליך האֵבֶל, מאפשרת להם פחות להיבהל ולהצליח לשהות בשלב הרגשי שהם חווים.


מנהגי האבלות במסורת היהודית מספקים נחמה לאנשים רבים. מנהג ה'שבעה' הוא מנהג גאוני המאפשר לאנשים להיות מוקפים בתמיכה בימים הראשונים של האֵבֶל. אבל גם במסורת שלנו המנהגים מכתיבים קצב התאוששות מדויק שלא מתאים לכולם. החברה שלנו סובלנית כלפי אדם המתאבל במשך זמן מסוים, אולם מצפה ממנו להתגבר ולחזור לחייך ולתפקד במקצב ספציפי. גם ההתנהגויות צריכות להיות מותאמות. קשה לנו כחברה לגלות סובלנות כלפי אדם שזקוק בתהליך האֵבֶל שלו דווקא להסתגרות ולהתבודדות בימים הראשונים, כשאנחנו רוצים לבוא אליו לניחום אבלים או לאדם שזקוק דווקא לצחוק פרוע או להסחות דעת בדמות מסיבות, מוזיקה ומפגשים עם אנשים.

בימי הזיכרון הלאומיים החברה שלנו מתכנסת סביב מנהגי אבלות קולקטיביים ומרגשים, שמתאימים ועוזרים מאוד לחלק מהאנשים. אולם יש אנשים שעבורם זה קשה מנשוא וחשוב שנדע, כחברה, לאפשר להם להרגיש שגם דרך ההתמודדות שלהם היא לגיטימית. אצל ילדים הדבר בולט במיוחד. ילדים נדרשים ביום הזיכרון לעמוד בשקט, להיות מאופקים, לא לחייך ובוודאי לא לצחוק. אנחנו נוטים לפרש צחוק כחוסר אכפתיות או חוסר כבוד כלפי המעמד הכואב. אבל יש ילדים (כמו גם מבוגרים) שקשה להם להכיל את עומס הרגשות הקשה, ודווקא צחוק יכול לאפשר להם להרגיש ובו זמנית להכיל את הכאב באופן הכי שלם.


איך לספר לילדים על מוות?


הרבה הורים חוששים מהתגובה של הילדים אם יספרו להם שאדם קרוב במשפחה הלך לעולמו. יש לנו נטייה טבעית לחשוב שהילדים שבירים יותר מאיתנו, המבוגרים. הם אכן נראים רכים ועדינים יותר, אולם הרבה פעמים מתברר שילדים מקבלים את הבשורה המרה טוב יותר מהוריהם.

ילדים מתחת לגיל 5 לא מבינים את סופיות הבשורה וכשהם שומעים שסבא מת, הם מבינים שזה כרגע המצב, אך לא תמיד מבינים שזה אומר שלעולם לא יחזור. בגילאי 6 עד 10 הם כבר מבינים את הסופיות של המצב, אבל עדיין יכולים להאמין שאם יהיו ילדים ממש טובים, ילמדו את לוח הכפל בעל פה, יביעו משאלה או יישאו תפילה, יתכן שהאדם המת יחזור לחיים.

בבתים רבים נמנעים מלומר את המילה המפורשת 'מת' ומשתמשים במילים מכובסות כמו 'סבא נפטר', 'עלה לשמיים' או 'הלך לעולמו'. החשיבה של ילדים היא חשיבה קונקרטית וכשהם שומעים שסבא בשמיים, הם מבינים את המילים כפשוטן. הורים אומרים לי לפעמים 'אבל הוא לא מבין, אם אגיד לו שסבא מת הוא לא יוכל להבין את זה באמת'. וזה נכון, אבל האם אנחנו מבינים את זה באמת? החברה שלנו לא מעיזה באמת לשוחח על מוות. אנחנו מדחיקים את הנושא רוב חיינו ונמנעים מלחשוב עליו וגם לנו לא ברור מה זה בדיוק אומר. דווקא את המילה 'מת' הילדים מכירים. האוגר בגן מת, הם ראו בחצר ג'וק מת, הם משחקים ביניהם במשחקים בהם אחד יורה והשני מתחזה למת. אל תחששו לומר את המילים הפשוטות. גם אם מדובר, חלילה, במוות של אבא או אמא. התפקיד שלנו, כהורים, הוא לתווך לילדים את מציאות חייהם. אם המציאות הזו כואבת וקשה וכוללת אובדן נורא של אחד מההורים או האחים, עלינו לעזור להם לסדר לעצמם את הסיפור שלהם. על מנת להתמודד עם המציאות, עליהם תחילה להבין אותה, ככל האפשר.


הכניסו לשיח את הערכים שלכם. בדקו עם עצמכם, במה אתם מאמינים בכל מה שקשור למוות? סיטואציה של אֵבֶל במשפחה היא הזדמנות. הילדים נושאים עיניים אליכם ולומדים מכם סגנונות התנהגות, ודרך אלה את הערכים החשובים לכם.

אל תחששו גם להראות לילדים את האֵבֶל הפרטי שלכם. אם אתם כאובים, אם אתם בוכים, אתם מלמדים את הילדים שמותר ומותאם לחוש כאב ולבכות. בכי זו תגובה טבעית במצבים כאלה. יחד עם זאת, חשוב שהילדים יראו שגם אם אתם בוכים, אתם לא מתפרקים ואתם עדיין יכולים להיות עבורם מקום רגשי מוגן.

אם קשה לכם למצוא את המילים, חפשו את הספר 'השמיים של סבא', שכתבה גילה רונאל. ספר מתוק ואמיץ שמתאים גם לילדים וגם להורים ומציע דרך פשוטה ומדויקת איך לשוחח עם הילדים על מוות.


ילדים הרבה פעמים מגיבים לכאב דווקא בהתפרצות היפראקטיבית, בצחוק בלתי נשלט או בעצבים. ולפעמים יבקשו לחזור לשחק, כאילו לא אירע דבר. בגיל ההתבגרות הם לפעמים מסתגרים ולפעמים מגיבים בעצבנות גדולה. אל תעלבו. ההתנהגויות החיצוניות הללו לא מעידות על חוסר אכפתיות או חוסר כבוד. הילדים זקוקים לזמן לעכל את הבשורה, לפני שיוכלו לדבר ולהביע את הכאב.


האם לקחת ילדים ללוויה?


גם כאן – אין דרך אחת נכונה. אני מאמינה באינטואיציה של הורים. אתם מכירים הכי טוב את הילדים שלכם. אם אתם מאמינים שעדיף שהם לא יהיו נוכחים – אל תיקחו אותם. אם אתם מתלבטים – אפשר להציע לילדים ולשאול אותם לדעתם (גם אם הם קטנים).

ילדים שיבחרו לא לבוא, גם אם יתחרטו בעתיד שלא היו נוכחים, ידעו שזו הייתה בחירה שלהם ולא יחושו כעס כלפיכם. הורים רבים חוששים מהמעמד, אבל אפשר להיות בלוויה מבלי להתקרב ממש אל שפת הבור. יש ילדים שרוצים להיות נוכחים בלוויה והדבר עוזר להם, כמו למבוגרים רבים, להשלים עם סופיות העניין. אחרים מעדיפים שלא להיות וזה גם בסדר. אם הם בוחרים לבוא – דאגו שיהיה איתם מישהו שאחראי עליהם, כי יתכן שאתם לא תהיו פנויים. מישהו שיוכל לקחת אותם מהמקום, גם בטרם הסתיים האירוע, במקרה שהם יתחרטו שבאו, ויוכל, בכל מקרה, לעמוד איתם מרחוק, מאחור.


אם הילדים שואלים שאלות, נסו להבין את השאלות כפשוטן. ילד ששואל 'אז מה יהיה איתי?' בדרך כלל לא מתכוון לשאול כאן שאלה פילוסופית עמוקה, אלא מתכוון לשאול מי ייקח אותו לחוג ואיך ישתנו חייו במובן הכי קונקרטי.


שימו לב בימים ובשבועות הבאים לשינויי התנהגות חריגים. ילדים שהיו בעבר תקשורתיים וכעת מתכנסים בתוך עצמם, שקטים ולא מביעים את הקושי, מדאיגים יותר מילדים שבוכים ומשתפים בכאב, בגעגוע, בצער. התדרדרות חריגה בלימודים, התפרצויות זעם, כעס יומיומי, כל אלה יכולים להעיד על קושי של הילד בעיבוד תהליך האֵבֶל. חפשו עבורו עזרה מקצועית (טיפול רגשי מותאם לגיל ולמגדר). ותאמינו בכוחות הנפש של הילדים. פעמים רבות הם מתמודדים עם אֵבֶל הרבה יותר טוב מאיתנו, המבוגרים.


יש יותר מדרך אחת נכונה להתאבל


אסף הגיע אליי לפגישה מיד בתום השבעה של זוגתו האהובה, תמר. אסף היה מרוסק לחלוטין. פגשנו בקליניקה את כל שלבי האֵבֶל. התמודדנו עם כעס, על כל העולם. כעס על הסרטן שהרס כל חלקה טובה בגופה והרג אותה בהדרגה. כעס על אלוהים שלא מנע את כל העניין. כעס על תמר, שסירבה לקבל טיפול רפואי והתעקשה לנסות להחלים בדרכים אחרות. כעס על משפחתה של תמר, שביקשו להוציא את אסף מהדירה מיד בתום השבעה ולחצו עליו להעביר את כל חפציה האישיים לרשותם. ובנוסף, מנות גדושות של כעס על עצמו, למרות שסעד את תמר באהבה ובמסירות אין קץ עד נשימתה האחרונה. אסף גילה שכתיבה עוזרת לו לעבד את רגשותיו ולהכיל אותם. הוא כתב עשרות עמודים של מחשבות, פחדים, זיכרונות והרבה מאוד כאב. הוא בכה, כפי שלא בכה מעולם. מידי פעם חש צורך לצעוק, וגילה שצעקות בשדה פתוח, אל עבר השמיים, גם הן כלי התמודדות שלא הכיר לפני כן. היו ימים בהם שקע במכתבים, באלבומים, בעשרות השירים שתמר הייתה כותבת. ובימים אחרים, הרגיש שלא יכול לראות שום תמונה או מכתב ונמנע מכך לחלוטין. פגשנו המון פחדים. פחד מעוצמות הכאב. פחד מאובדן הזיכרון של מראה פניה. הרבה אנשים מדווחים על קושי לזכור את תווי הפנים של אהובים שנפטרו. אצל חלקם מדובר בשלב משלבי האֵבֶל והזיכרון חוזר אחר כך. אך הפחד מהתהליך הזה הוא עצום ומטלטל. פגשנו גם פחדים נוספים, ארציים יותר, כמו פחד כלכלי, פחד מהעתיד הלא ידוע ופחד שלא ימצא שוב אהבה כזו לעולם.


אין דרך אחת נכונה להתאבל. תרשו לעצמכם לפגוש כל רגש שעולה בכם. וחפשו מה יכול לעזור לכם, לאותו הרגע. לפעמים מתאים לנו להתבוסס בכאב, לבכות, להביט בתמונות, לשקוע בזיכרונות. ברגעים אחרים מתאים לנו דווקא להסיח את דעתנו, לצחוק, לעשות דברים אחרים.


עברתי פרידות ואובדנים בחיי, אך הם היו תהליכים מאוד אישיים, שעברתי עם עצמי. אובדן החתולה האהובה שלנו, היא חוויה ראשונית עבורי מהבחינה הזו שזה אֵבֶל שאני עוברת יחד עם כל בני הבית. כשאני מביטה בעיניהם, אני רואה את הכאב שלי משתקף בהן. כשאני שומעת אותם נאנחים או בוכים, הם בוכים את הכאב שלי. כשהם מעלים זיכרונות – הם מציפים את הזיכרונות שלי. יש בזה נחמה גדולה ויש רגעים שבהם זה מטלטל ומכאיב עוד יותר. אובדן זה כואב. געגועים, תחושות החמצה, רגשות אשמה על דברים שעשינו או שלא עשינו, כשעוד היה אפשר. ובכל זאת, אני מקווה שכולכם מרגישים כמוני, ששווה לאהוב, שווה להיקשר רגשית, שווה להתקרב, גם אם זה אומר שנחווה עוד פרידות, עוד אובדנים ועוד תהליכי אֵבֶל בחיינו. עם כל הכאב עכשיו, אני בכל זאת ממליצה בחום: לכו להכיר חתול או כלב באחד מימי האימוץ הרבים שמנהלות עמותות להצלת בעלי חיים. כך תעשו מצווה חשובה וגם תרוויחו חבר לחיים (לקריאה נוספת על אימוץ חיית מחמד - היכנסו לכאן).