"אני פשוט כזאת": המלכודת שמרחיקה אתכם מהזוגיות המושלמת

"אני פשוט כזאת. שיקבל אותי ככה," היא מכריזה. "אני קצרה, אני חדה, אני אומרת כל מה שעובר לי בראש". באמת? ואיך זה עבד לך עד כה? האם הגישה הזו שירתה אותך, או שהיא השאירה אותך פגועה ובודדה?  או אתה, שאוהב להכריז: "אני לא טיפוס רגשי, אני לא טוב בדיבורים האלה". איך זה השפיע על מערכות היחסים שלך?

המחשבה שמבנה האישיות שלנו הוא "גזירת גורל", נתון קבוע שכולם סביבנו חייבים להפנים, להתרגל ולאהוב, היא מחשבה נפוצה מאוד. אבל האמת היא שרוב האנשים שנאחזים בה מוצאים את עצמם בלולאה אינסופית של ריבים, ריחוק ותחושת בדידות עמוקה בתוך הקשר.

זה לא האופי שלכם, אלו הדפוסים שלכם

הבשורה הטובה היא שזה בדרך כלל לא "מבנה האישיות" שלכם, אלא דפוסי התנהגות שסיגלתם לעצמכם כהגנה. יש מי שאימצו היצמדות ל"מיינד", לרציונל, לטיעונים השכליים ולצדק. הם מנסים לשכנע ולהסביר, כי השיח השכלי נחשב אינטליגנטי והוא מוגן. הוא שומר עלינו מפני חשיפה ואינטימיות, אבל קשה מאוד לנהל זוגיות לאורך זמן בלי להעז להוריד את השריון.

כשהלב מוגן בשריון - אנחנו שמורים, אך בודדים

אחרים מסגלים דפוס של "השתבללות": כשהם עצובים או כועסים, הם נסגרים ומתרחקים. הם חווים הצפה רגשית וזקוקים לשקט כדי להירגע, בזמן שבני הזוג שלהם, שאולי מחזיקים בדפוס היקשרות חרד, נבהלים מהשתיקה ומנסים להיאחז בהם בכוח.

אפשר ללמוד "שפה רגשית" חדשה

גם אם הדפוסים הללו נוצרו בילדות כמנגנון הגנה הישרדותי, אנחנו לא חייבים להישאר תקועים בהם. בדיוק כפי שאפשר ללמוד שפה חדשה, לנגן בכלי נגינה או להתאמן בחדר כושר, אפשר גם להשתפר פסיכולוגית.

זה דורש מאמץ משני הצדדים:

• הצד המשתבלל יכול ללמוד לצאת מהקונכייה מעט מוקדם יותר, או לפחות להגיד: "סליחה, אני צריך רגע לעצמי".

• הצד החרד יכול ללמוד להוריד את הווליום של הפחד, לא להיבהל מהמרחק ולחכות בסבלנות.  כששני בני הזוג עושים צעד קטן זה לקראת זו, הקסם קורה.

וכך גם בדפוסי התנהגות אחרים. זה ש"גר במיינד", למשל, יכול ללמוד לדבר רגשות. זה שתמיד כועס או צועק יכול ללמוד וויסות רגשי, וכן הלאה.

מלכודת הכנות הרדיקלית

רבים טועים לחשוב ש"להגיד הכל בפרצוף" זו כנות ראויה להערכה. כנות היא ערך נהדר, אבל כשהיא מגיעה לקיצון היא הופכת לכלי נשק שדוקר את הצד השני.  אם הציפייה שלך היא שבן הזוג "יכיל אותך כי את פשוט כזאת", בזמן שהוא נפגע שוב ושוב, זה לא יעבוד. אפשר להיות כנה בלי להיות פוגענית. הדרך לעשות זאת היא "לווסת את הווליום": להגביר את ההתחשבות ולהנמיך את הביקורת.

אין דבר כזה "ביקורת בונה"

"אני לא מעבירה ביקורת," היא מסבירה לי בקליניקה, "אני רק מעירה". ובכן, ההערות האלה הן דקירות קטנות בלב. הן גורמות לבן הזוג להרגיש שהוא אף פעם לא מספיק טוב, ובסופו של דבר הן גורמות לו להפסיק לנסות. אנשים לא משתנים בגלל ביקורת, הם משתנים דווקא במרחב שיש בו קבלה, רכות והערכה. אם אתם מעבירים ביקורת על בני הזוג שלכם, הדפוס הזה פוגע גם בכם וגם בבני הזוג שלכם ולא משיג לכם את התוצאה המבוקשת.

אז מה עושים היום?

אל תוותרו לעצמכם על עצמכם. אם יש לכם דפוס שתוקע אתכם ומונע מכם לקבל את האהבה שמגיעה לכם, שנו אותו.

• נסו להביא יותר רכות הביתה. וותרו על הביקורת.

• העזו לחשוף רגש אחד קטן ("אני חושש", "זה מרגש אותי"), גם ברגעים טובים.

• כשקשה: נסו להיות יחד, וותרו על הצורך להסביר הסברים הגיוניים.

• תנו צ'אנס לדרך אחרת, ותראו איך המרחב הזוגי שלכם משתנה.

זכרו: זוגיות משובחת היא לא משהו שמוצאים, היא משהו שמתאמנים עליו ומייצרים.

נסו את זה בבית.

היכנסו לקרוא את המאמר: 'ומה אם זה מבנה האישיות שלו?'.

היכנסו לקרוא על איך לצאת מדפוסי ריצוי.

גם אתם חולמים ללוות זוגות? בואו להגשים את החלום:

היכנסו לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי. 

היכנסו לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי).