נוכחים נפקדים: למה אנחנו מבלים עם הילדים יותר מאי פעם, אבל הם מרגישים לבד?

מחקרים מהשנים האחרונות חושפים נתון מפתיע: הורים בעולם המערבי משקיעים היום יותר זמן בטיפול בילדים בהשוואה להורים בשנות ה-60. זה נשמע מוזר, אנחנו עובדים הרבה יותר שעות, מרוץ החיים היום אינטנסיבי יותר, ואימהות היום יותר יוצאות לעבוד. ובכל זאת, המחקרים מראים שאנחנו נמצאים עם הילדים יותר שעות בשבוע, כנראה על חשבון שעות הפנאי לעצמנו או תחזוקת הבית.

אז למה כולם מרגישים אשמים? למה אנחנו טובעים בתחושה שאנחנו "לא שם" מספיק?

אולי כי השאלה היא לא כמה זמן, אלא איזה זמן.

ב-2015 פורסם מחקר שהראה שדווקא אין קורלציה בין כמות השעות שבילינו עם ילדינו (בני 3-11) לבין הצלחתם האקדמית או הרגשית. אבל מה שכן נמצא כמשמעותי הוא "זמן האיכות". אותם רגעים שבהם אנחנו באמת נוכחים, בלי לנסות לתפעל את הבית במקביל ובלי להיות שקועים במסך הסלולרי.

כשהמסך נדחף בינינו: הכירו את תופעת ה- Technoference

התופעה הזו, שבה אנחנו בחדר אבל הראש שלנו בתוך הסלולרי, זכתה לכינוי המקצועי טכנו-פירנס  Technoference . הלחם של המילים טכנולוגיה והפרעה (Interference).

בשנות ה-70 נערך ניסוי פסיכולוגי מפורסם (וקשה לצפייה) בשם "הפנים הקפואות". אימהות התבקשו להביט בתינוקן בהבעה חסרת תנועה, ללא כל תגובה. התינוקות המבוהלים ניסו נואשות לייצר קשר עין, לחייך או לצעוק כדי להחזיר את האם לחיים, וכשנכשלו הגיבו בסימני מצוקה.

מחקרים עדכניים משחזרים את הניסוי הזה, רק שהפעם ה"פנים הקפואות" הן הפנים שלנו כשאנחנו מביטים במסך. הממצאים דומים ומבהילים: תינוקות נכנסים למצוקה כשההורה "נעלם" לתוך המכשיר. הם מתקשים להרגיע את עצמם גם דקות ארוכות אחרי שהסלולרי כבר הונח בצד.

"ילד מפלצת": המעגל המרושע של המשוב השלילי 

בקליניקה פגשתי את סיגל. היא הגיעה מיואשת. "הוא ילד מפלצת," היא אמרה על בנה בן ה-5 בלב שבור, "אני מפחדת שאחיו הקטן ילמד ממנו להיות אלים". הילד מרביץ, שובר חפצים ומשתולל. אם נתבונן על סדר היום שלהם, תתגלה תמונה מוכרת: סיגל נמצאת איתו בבית, אבל היא שקועה בסלולרי בזמן שהוא מול האייפד. האב מתאר סיטואציות דומות. הוא בבית, אבל מצפה מהילד "להעסיק את עצמו" בזמן שהוא מול המחשב.

הילד שלהם הוא לא "ילד מפלצת". הוא פשוט גילה את הדרך היחידה להחזיר לעצמו את המבט של הוריו. מחקרים מראים שילדים להורים ששקועים במסך, מפתחים בעיות התנהגות, התפרצויות זעם, תוקפנות והיפראקטיביות, כי מבחינתם, עדיף הורה כועס וצועק מאשר הורה שקוף. כך נוצר מעגל אכזרי: ההורה בורח למסך כדי לנוח מהעומס, הילד משתולל כדי לקבל תשומת לב, ההורה חווה את הילד כ"קשה ומעצבן" ובורח עוד יותר אל המסך כדי למצוא שקט.

אז מה עושים? מחפשים "מרחבי קשב מוגנים"

אני לא קוראת לכם לזרוק את הסלולרי. כולנו זקוקים לו, ולטכנולוגיה הזו יש גם המון יתרונות. אבל עלינו לייצר "מרחבים מוגנים של קשב". זמנים מוגדרים, אפילו קצרים, שבהם אנחנו נוכחים באמת. נסו השבוע להניח את הטלפון בטעינה למשך 20 דקות. שחקו עם הילדים שלכם, ללא הסחות דעת טכנולוגיות. 20 דקות שכאלה שוות לילד שלכם הרבה יותר משלוש שעות של נוכחות-נפקדת.

ואגב, הסוד הזה נכון לא רק לילדים. גם בני הזוג שלנו זקוקים לנוכחות בקשר. גם הם חשים ננטשים כשאתם לא מרימים עיניים מהמסך. זכרו לייצר מרחבים של קשב גם איתם.

נסו את זה בבית.

היכנסו לקרוא על כמה מסך זה בסדר? (על מסכים בזוגיות), ועל זמן מסך לילדים.

גם אתם חולמים ללוות הורים? בואו להגשים את החלום:

לפרטים על לימודי הדרכת הורים (לימודי ייעוץ משפחתי) - היכנסו לכאן.

לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי - היכנסו לכאן