אני פוגשת את זה על בסיס יומיומי בקליניקה, אנשים שניתקו קשר מבני משפחה קרובים שלהם. חלקם מדווחים על תחושת הקלה מעצם השקט שנוצר, אבל רבים מהם דומעים כשהם משתפים אותי בסיפור הנתק. רבים חשים רגשות אשמה וכאב על החלקים שנשארו עדיין לא פתורים.
כולנו רגישים כשמדובר בהורים שלנו. ההורים שלנו היו הראשונים שראו אותנו. הראשונים שקיבלו אותנו אל העולם הזה. והיינו תלויים הישרדותית במבט המתפעל שלהם. עבור רוב האנשים, החיפוש אחר המבט המתפעל של ההורים, לא חולף לעולם. הצורך שאבא ואמא יהיו גאים בי על מה שאני עושה – נשאר בליבם של הרבה אנשים, גם כשהם כבר בעצמם הורים לילדים. אולי בגלל זה נתק מההורים הוא קשה במיוחד. גם נתק מאח או אחות הוא קשה, מלווה ברגשות אשמה ומותיר צלקות.
יש לרובינו את הציפייה שבני המשפחה הקרובים, ההורים והאחים שלנו, יראו אותנו. ומה זה אומר 'יראו אותנו'? יבינו שקשה לנו, יראו את המאמץ שעשינו, גם אם התוצאה לא הייתה מספקת, יסלחו לנו על טעויות, יראו שאנחנו נהדרים, יראו שאנחנו משתדלים ויאהבו אותנו ללא תנאים. זו ציפייה טבעית. העניין הוא שהאנשים שמהם אנחנו מצפים לזה, גם הם עושים טעויות, גם הם מתאמצים ולא תמיד מצליח להם וגם הם היו רוצים שנראה שהם נהדרים ושהם משתדלים. וכשאנחנו בכאב, אנחנו לא תמיד מצליחים לראות אותם.
אלעד, ברוגז עם הוריו כבר המון זמן. הוא כועס עליהם בעקבות אירוע משפחתי שבו התנהגו בגסות אל גלי, זוגתו. כשהוא מספר לי על האירוע, אני מבקשת ממנו שירחיב ויספר מה בעצם קרה שם. מהסיפור שלו עולה שההורים שלו העדיפו באופן ברור את אחיו ואשתו על פני אלעד וגלי. מהיכרות עם סיפור חייו של אלעד, אני יכולה להבין מה גרם להורים לטעות כך. אלעד בחור מוצלח מכל הבחינות. הוא נראה טוב, מנהל קריירה מצליחה וזוגיות נהדרת עם גלי, שגם היא מוצלחת בפני עצמה. הוריו תמיד הביטו על אחיו בדאגה. בניגוד לאלעד, הוא לא הסתדר כלכלית ותעסוקתית. גם בתחום החברתי מעולם לא הלך לו, וההורים דואגים שמא הזוגיות הטרייה שלו גם לא תחזיק מעמד. אלעד מספר שגם בילדותם הכל הלך לו בקלות ואחיו, לעומתו, הסתבך בלימודים וגם סבל מקשיים חברתיים.
הרבה הורים דואגים לאחד האחים יותר מאשר לאחרים, כי חוששים שסיכויי ההצלחה שלו קטנים יותר. הילד שנחשב בעיניהם מוצלח, מרגיש לעיתים מקופח. כשאלעד מצליח לראות שבעצם אחיו מקנא בו כל השנים, וההורים דואגים יותר לאחיו, כי אחיו פחות מוצלח ממנו, יותר קל לאלעד לסלוח.
ההתנהגות של ההורים כלפי אלעד לא הוגנת. אבל רוב ההורים טועים את הטעות הזו ומגוננים יותר (גם רגשית וגם כלכלית) על הילד שנתפס בעיניהם חלש ושיש לו פחות סיכויי הצלחה. כשזה מוגזם (כמו ברוב המקרים) - זו טעות כי זה לא הוגן כלפי שאר הילדים וזה גם מקבע את המצב. הילד החלש מקבל מסרים שהוא לא יסתדר בחיים בלי עזרת ההורים ובונה לעצמו דימוי עצמי שברירי. אם אתם הורים לילדים, נסו לבחון את עצמכם, האם אתם מגוננים על אחד הילדים יותר מאשר על האחרים? חפשו את הדרך לתמוך בילד, מבלי לאותת לו שהוא לא מסוגל בכוחות עצמו ומבלי להפלות לרעה את שאר האחים. גם הילדים שנראים בעיניכם חזקים ומוצלחים, זקוקים למבט המתפעל שלכם.
סליחה היא לא הסכמה
אין צורך שאלעד יצדיק את התנהגות ההורים או יסכים לה. הסליחה היא עבור עצמו ולא למענם. בנוסף, כדאי שאלעד ילמד דרכים להגיב, כך שישמור על עצמו ועל זוגתו במצבים כאלה בעתיד. אך במקביל, אלעד יכול להבין את המניעים של הוריו וכך פחות להיפגע.
במשפחות אחרות יהיו הסברים אחרים להתנהגות של ההורים. ברוב המקרים, הילדים שנפגעים לא מצליחים לראות, מנקודת המבט שלהם, את התמונה כפי שנתפסת בעיני ההורים. יש הורים שפועלים מתוך פחדים, אחרים פועלים מתוך קנאה או חולשה. הורים לעיתים פוצעים רגשית את הילדים, ועדיין מגיע לילדים למצוא את הדרך לסלוח ולהחלים.
כשאנחנו סולחים על משהו שקרה, אין זה אומר שאנחנו מסכימים עם מה שקרה, אין זה אומר שאנחנו מצדיקים את מה שקרה או שאנחנו בסדר עם זה. כשאנחנו סולחים זה אומר שאנחנו מחלימים מהפצע, קמים מבין ההריסות, השבר, הפגיעה, ומנסים להמשיך הלאה.
האם תמיד כדאי לסלוח?
כן.
בוויכוחים על השאלה האם תמיד כדאי לסלוח, יהיה מי שיעלה איזו דוגמה קיצונית על ילד שהוריו פגעו בו באלימות פיזית או מילולית קשה, בהתעללות מינית או בהזנחה פושעת. אבל בואו נניח רגע בצד את אותם מקרים שבהם הפגיעה של ההורים הייתה פלילית. רוב האנשים סביבנו שמרגישים פגועים מההורים לא חוו פגיעה פלילית.
כשאנחנו מנסים לשאול את עצמנו – איך כדאי להתנהל בחיים שלנו, מבחינה מוסרית, ערכית, תרבותית, אל לנו להיתפס לדוגמאות קצה. מכירים את השאלות על האי הבודד? אם היית נקלע לאי בודד וכל מה שהיה לך לאכול זה את חברך הטוב ביותר, האם היית אוכל אותו? זו דוגמה לשאלה כזו, שמביאה מקרה קצה. אני מקווה שגם אם עניתם בחיוב, אין זה אומר שאתם מסיקים מכך שבחיי היומיום שלנו כאן, כשאנחנו לא כלואים באי בודד, עליכם לאכול את חברכם. אנחנו לא מקבלים החלטות על חיינו על סמך מצבי קצה. ולשמחתנו, רובינו גם לא נגיע לעולם למצבי קצה שכאלה. זכינו לחיות בתנאים שיכולים לאפשר לנו להחליט החלטות מוסריות, ערכיות, שלא כוללות טריפה של החברים שלנו 😊
כך גם לגבי סליחה. נניח בצד לרגע את מצבי הקצה, אותם מצבים בהם הפגיעה הייתה מוגדרת כמשהו פלילי, לו הייתה מתגלה. נחזור לדון בפגיעות שכולנו מכירים מחיי היומיום שלנו. שהן כואבות, מעליבות וקשות להכלה, אבל כן, ראויות לסליחה, מהסיבות המוזכרות כאן בהמשך:
למה חשוב שנסלח להורים שלנו, גם אם פגעו בנו מאוד?
יש שתי סיבות שבגללן כדאי לנו לחפש דרך לסלוח. הראשונה היא שיש מחיר כבד בהמשך החזקת העמדה הפגועה או הכועסת. גם פיזיולוגית, זה לא בריא, וגם רגשית, זה צורך מאיתנו משאבים רגשיים יקרים. אנשים רבים נהיים חולים, מרוב שהם כועסים או פגועים. גם ככה האדם שפגע בנו היה לא בסדר כלפינו, האם כעת אנחנו צריכים להמשיך ולסבול בגללו ולהמשיך לשלם מחיר בריאותי ורגשי?
הסיבה השנייה היא הילדים. אם יש לכם ילדים, הם נושאים עיניים אליכם. הם לומדים מכם. אתם המודל שלהם. אם אתם ברוגז עם בני משפחה שלכם הם לומדים מכם שניתוק קשר זו אופציה לגיטימית בתוך המשפחה. יום אחד הילדים הללו יהיו בגיל ההתבגרות, ובוודאי לעיתים תכעיסו אותם. איך תלמדו אותם שניתוק הקשר איתכם הוא לא אופציה, גם כשכועסים? חינוך לא נעשה במילים, בהסברים, בנאומים, חינוך זה בלהיות מודל.
מטופלים שמספרים לי שאמא שלהם מעיקה, חופרת, שתלטנית או מנסה לנהל להם את החיים, אבדוק איתם האם הם יודעים להחזיק את הגבולות שלהם בתוך מערכות יחסים. גם אם אמא שתלטנית, היא לא תוכל לחצות לי את הקווים אם אדע לשמור על הגבולות שלי. זה תפקיד שלנו ללמד את הקרובים לנו איך לאהוב אותנו נכון. בדקו עם עצמכם, איך אתם מגיבים כשאמא מנסה להשתלט, האם אתם כועסים? האם אתם נשארים גם כשמדברים אליכם לא יפה? האם אתם אומרים 'כן' במקומות שבהם הייתם רוצים לומר 'לא'? אם זה המצב, אתם חוצים לעצמכם את הגבולות, לא מחזיקים אותם ברור וגורמים לסובבים אתכם להתבלבל (לקריאה נוספת על איך מחזיקים גבולות בתוך קשר – היכנסו לכאן). אפשר ללמוד איך להחזיק את הגבולות שלנו באופן ברור ובלי כעס וכך ללמד את הסובבים אותנו איך לאהוב אותנו באופן מדויק עבורנו.
איך עושים את זה? איך לסלוח?
אם הפגיעה הייתה מאוד קשה, יתכן שבמסגרת המסע שלנו אל עבר הסליחה נצטרך לעבור תהליך של אבל. אבל על הפנטזיה שהייתה לנו שהחיים שלנו יהיו אחרים ולא נחווה את הפגיעה שחווינו. זה לא קל, אך בסופו של תהליך האבל נוכל לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, עם הפגיעה הזו בעברנו.
כדי להצליח לסלוח, במקביל ללמידה שלנו כיצד להחזיק את הגבולות שלנו באופן ברור, נוכל לנסות לספר את הסיפור מנקודת המבט של הפוגע. ברוב המקרים הוא ראה את הדברים אחרת לגמרי מאיתנו ויתכן שאם נספר לעצמנו את הסיפור מהפרספקטיבה שלו, נוכל להרגיש את החולשה שלו, את הכאב שהיה אולי גם מנת חלקו ואולי זה יקל עלינו לסלוח. ברוב המקרים הסיפור מורכב יותר מאיך שאנחנו מספרים אותו לעצמנו, כשאנחנו פגועים.
להרבה אנשים עוזרת עבודת כתיבה. לכתוב מה מרגישים, לכתוב את הכאב, את עוצמת הרגשות. אפשר גם לנסות לדמיין את האדם שפגע בנו כותב לנו מכתב, ולכתוב זאת מנקודת מבטו.
בני הזוג יכולים לעזור לנו לסלוח. בקשו מבני הזוג שלכם עזרה, הם יכולים לתת לכם יד, לייצר קשר עין מצידו השני של החדר, באירוע משפחתי מאתגר, לצאת להגנתכם ברגעים שזה מתאים ולנחם אתכם. כשבני הזוג שלנו לצידנו נוכל להרגיש שאנחנו יוצאים אל העולם מחוזקים יותר ולצלוח גם את האתגר המשפחתי.
אם אתם מחליטים לסלוח, חשוב שתשאירו את המשקעים באמת מאחור ולא תטיחו אותם שוב ושוב בריבים הבאים.
אם קשה לכם לבד – חפשו טיפול. במסגרת של טיפול אפשר לעבד את הדברים מכל הזוויות ולמצוא את הדרך לסליחה ודרכה לריפוי.
אם אתם בצד הפוגע ואתם מרגישים שהתנצלתם שוב ושוב והאדם שנפגע לא מקבל את הסליחה ולא מצליח להתפייס – היכנסו לכאן, לקריאה על חמש שפות הסליחה.
נסו את זה בבית.
חולמים להיות מטפלים? זוגיים או משפחתיים? בואו להגשים את החלום:
לפרטים על קורס ייעוץ זוגי - היכנסו לכאן.
לפרטים על קורס ייעוץ משפחתי - היכנסו לכאן.