הילדים שלכם מתגעגעים אליכם

בואו נעשה רגע תרגיל קטן. שאלו את עצמכם: בשבוע האחרון – כמה דקות טהורות באמת הקדשתם לילדים שלכם? דקות שבהן הייתם לגמרי איתם – בלי להיות שקועים באותו הזמן במסך הסלולרי, בלי לעסוק במקביל בתפעול הבית, בלי לענות לאחיהם או לרוץ להכין ארוחת ערב.

במילים אחרות – מתי בפעם האחרונה הייתם פנויים להיות רק איתם? להקשיב להם בלי למהר לייעץ, בלי לתקן ובלי לשפוט. פשוט להיות שם.

אם אתם מגלים שקשה לכם למצוא רגע כזה, אתם לא לבד. ברוב הבתים ילדים זוכים לדקות ספורות בלבד של נוכחות הורית מלאה בשבוע שלם. גם כשהם קטנים, ובוודאי כשהם מתבגרים.

לפעמים זה כואב לגלות: אנחנו מאמינים שאנחנו נותנים להם הכול – כסף, חוגים, מתנות, טיולים, חוויות – והם פשוט מתגעגעים אלינו. לא ל"אנחנו המארגנים", לא ל"אנחנו המפרנסים", אלא ל"אנחנו שנמצאים איתם באמת".

תחשבו על הילדה שחוזרת מהגן ורוצה לספר איך המציאה משחק חדש, אבל אתם בדיוק עונים על מייל דחוף או רק בודקים רגע משהו קטן בסלולרי שהשמיע צליל. או על המתבגר שמנסה לשתף אתכם במשהו, ואתם לא שומעים כי אתם בדיוק עסוקים בשלוש משימות שונות במקביל. אלה רגעים שחולפים לנו מתחת לרדאר, אבל הילדים קולטים אותם היטב.

אני פוגשת הורים שאומרים: "אבל אנחנו המון עם הילדים, אנחנו מבשלים להם, מסיעים, מלווים, יוצאים לחופשות". וזה נכון. אבל מבחינת הילד – כל אלה לא תמיד מתורגמים לחוויה של קרבה. מה שהוא מחפש זו נוכחות פסיכולוגית. התחושה שאתם איתו, התחושה שהוא מעניין אתכם.

נוכחות כזו לא דורשת שעות. אבל האם יש לפחות חמש דקות ביום, שבהן אתם מכבים את המסך, מסתכלים להם בעיניים, מקשיבים בלי להפריע? דקות כאלה יוצרות תחושת קרבה שלא תיווצר גם ביום שלם של נסיעות, קניות ותפעול הבית.

מה הבעיה עם זה – כשזה חסר?

אם הילדים שלכם, ביומיום מרגישים כך בחסרונכם – הם טועים לחשוב שהם פחות מעניינים אתכם, מה שמוביל לירידה בערך העצמי שלהם. בנוסף, כיוון שהקשר שלהם איתכם הוא חיוני להישרדות שלהם – הם יחפשו דרכים אחרות (באופן לא מודע) להיות איתכם בקשר. כך קורה שילדים מאמצים התנהגויות לא נעימות בבית. הם מייצרים ריבים עם האחים, הם לא משתפים איתכם פעולה – לא מפסיקים לקפוץ על הספה, לא מסדרים אחריהם, מסרבים להיכנס למקלחת (או לצאת ממנה), לא מכבים את המסך, מסרבים לאכול או ללכת לישון – כל ההתנהגויות האלה גורמות לנו, ההורים, לעזוב הכל ולהגיב מאוד חזק. הורים כועסים, מענישים, מסבירים שוב ושוב למה זה לא יפה להתנהג ככה. התגובה החזקה של ההורים – היא קשר עוצמתי מבחינה פסיכולוגית. זה אמנם לא נעים, אבל הילדים שלנו זקוקים לקשר איתנו. וקל הרבה יותר לייצר קשר עוצמתי עם רוב ההורים דרך התנהגויות שמובילות לכעס ולהסברים. ברוב הבתים – אם הילדים יישבו בשקט וישתפו פעולה עם כל מה שמבקשים מהם – ההורים יהיו עסוקים במסך הסלולרי שלהם או במיליון המטלות האחרות שיש להם ויהיו פחות נוכחים בקשר עם הילדים. אז אם אתם רוצים שההתנהגויות המפריעות ייעלמו – הגדילו את הנוכחות שלכם בקשר עם הילדים ברגעים הנעימים.

אז איך בפועל יוצרים רגעי נוכחות כזו?

הרבה הורים נבהלים מהמחשבה שצריך "להמציא" שעות פנויות, אבל האמת היא שזה הרבה יותר פשוט. נוכחות אמיתית נוצרת דווקא ברגעים הקטנים.

עם ילדים קטנים:

שבו איתם על השטיח, שחקו איתם לפי הכללים שלהם. אם הילד אומר שהבובה עפה לחלל – אל תתקנו, אל תובילו, פשוט תצטרפו לעולם הדמיון שלו.

ויניקוט, הפסיכואנליטיקאי המפורסם, כתב הרבה על חשיבות המשחק עם הילדים ועל חשיבות הדמיון. הוא כינה את זה מרחב פוטנציאלי – המקום שבו הדמיון והמציאות מתערבבים והילד מגלה את עצמו, כשההורה מצטרף אליו, ומרגיש שהעולם הפנימי שלו מעניין ושווה התייחסות (לקריאה נוספת על הורות טובה לילדי הגן – היכנסו לכאן).

🔹 עם מתבגרים:

לא תמיד הם ירצו לשתף ישירות. לפעמים הנוכחות נוצרת דווקא בנסיעה משותפת, בלשבת לידם כשהם שקועים במשחק מחשב או ביוטיוב, או אפילו לצפות יחד בסדרה. העיקר – להיות פנויים לקלוט את הרמזים הקטנים. ברגע שהם בוחרים לשתף, אפילו חצי משפט, נוכחותכם מתבטאת בזה שתשימו את הטלפון בצד ותהיו שם באמת.

המתבגרים גם יוצאים מדי פעם מהמסך ובאים לתדלק במקרר. אלו רגעים נהדרים שאנחנו יכולים לנצל ליצירת קשר משמעותי איתם. רוב ההורים מנצלים את הרגעים האלה כדי לנזוף בילדים, להזכיר להם את שיעורי הבית או לבקר אותם על כך שלא עשו משהו שהתבקשו לעשות. חבל. אם תרצו לייצר קשר קרוב עם המתבגרים שלכם – נצלו את רגעי הפז הללו להבעת התעניינות כנה בעולמם או לשיתוף במשהו קצר מעולמכם. (לקריאה נוספת על איך לייצר קשר קרוב עם מתבגרים – היכנסו לכאן).

🔹 עם ילדים בכל גיל:

אפשר להפוך את זה לטקס קטן. לפני השינה או בזמן ארוחת הערב המשותפת, לשתף מעצמנו וגם לשאול "מה הדבר הכי טוב שקרה לך היום?", או בבוקר לשבת לשתות איתם שוקו/קפה לפני שכולם מתפזרים. רגעים כאלה מצטברים והופכים לחוויה של "ההורה שלי רואה אותי". בזרם ההאקומי מדברים על נוכחות אוהבת – מצב שבו אנחנו מכוונים את הקשב שלנו לאדם שמולנו עם סקרנות, חמלה ורצון להבין. זה בדיוק מה שילדים חווים כשאנחנו עוצרים לרגע את מרוץ היומיום ומקשיבים להם.

ולמה זה כל כך חשוב?

כי ברגעים האלה הילדים מרגישים אהובים, מרגישים שההורים באמת מתעניינים בהם ורואים אותם, וכך הם גם בונים תחושת ערך עצמי. הם לומדים שמה שהם חושבים ומרגישים הוא חשוב. ואתם מרוויחים קשר קרוב יותר עם הילדים שלכם.

נסו את זה בבית.

גם אתם חולמים ללוות הורים וללמד אותם ליהנות מלהיות הורים? הצטרפו אליי לטעימה מתוך הקורס לייעוץ משפחתי. זום חינמי ב17.9.25. היכנסו לפרטים: זום טעימה מהקורס להדרכת הורים.

לפרטים על הקורס לייעוץ משפחתי - היכנסו לכאן.

לפרטים על קורס לייעוץ הזוגי - היכנסו לכאן.