הדרכת הורים

מאמרים

חיפוש

"אמא, זה הסיפור שלי": על שרנטינג, שיתוף הורי ופרטיות הילד.

יעל בת ה-11 מצאה את היומן של אמא שלה וקראה בו. כשאמא שלה גילתה היא כעסה עליה נורא, הסבירה לה ארוכות על כמה זה חשוב לכבד את שאר בני הבית ולא להפר את הפרטיות שלהם. באותה השבת אמא של יעל סיפרה לדודים ולסבא וסבתא סביב השולחן משהו חמוד שקרה ליעל השבוע. יעל התפרצה בכעס: "את הרי אמרת שחשוב לשמור על הפרטיות, והסיפור הזה הוא שלי!". המקרה הזה מחדד שאלה שרבים מאיתנו נוטים להתעלם ממנה: למי באמת שייך הסיפור? מה זה שרנטינג (Sharenting) ולמה זה מעסיק אותנו הרבה פעמים הורים מספרים לחברים ולב

למה אנחנו הופכים להורים שאנחנו לא רוצים להיות? הורות תחת סטרס

"אני משתגעת, אני לא יכולה יותר," היא כתבה בפייסבוק, "שמישהו ייקח את הילדים ממני". אפשר להבין הורים שמרגישים ככה בשנים האחרונות. מגפת הקורונה, ואז המלחמה, ושוב אין לילדים מסגרות חינוכיות, אי ודאות כלכלית ותעסוקתית, עלייה בדיווחים על חרדות של ילדים וגם של הורים. המון מצבים של רגרסיה: ילדים שחזרו להרטיב בלילה, הרבה התפרצויות זעם וילדים שנצמדים להורים. הרבה הורים מרגישים שהם "על הקצה", שהם לא יכולים יותר. ההורות של השנים האחרונות מתאפיינת בסטרס מתמשך. ומה הבעיה עם הורות תחת סט

למה ה-5 דקות האחרונות הן תמיד שעה? המדע שמאחורי הקושי להיפרד מהמסך.

גם אתם חושבים שהילד "עושה לכם דווקא"? הרבה הורים מתוסכלים מהקושי להוציא את הילד מהמסך ולעבור לפעילות אחרת. גם מעברים אחרים נתפסים כבלתי אפשריים: לבוא להתקלח, לצאת מהמקלחת, לבוא הביתה בתום ביקור אצל סבתא או אצל חבר, לבוא אל שולחן האוכל, לעזוב את המשחק כדי להתלבש, להתארגן או לצאת מהבית. למה זה כל כך קשה? הרבה הורים מנסים את שיטת חמש הדקות. מה שנקרא בשפה המקצועית 'הטרמה' (מהמילה טֶרֶם). הרעיון הוא לעדכן את הילד מראש, שעוד מעט נצטרך לעצור את המשחק, לכבות את המסך ולעבור לעשות משהו

הפרעות קשב: כשמערכת התגמול במוח עובדת קצת אחרת

הפרעת קשב היא תופעה נוירו-התפתחותית. במילים פשוטות: אצל אנשים עם הפרעת קשב, המוח פועל לפי חוקים קצת אחרים. בלב העניין נמצאת מערכת התגמול. כשאנחנו עושים משהו נעים או מעניין, המוח מפריש דופמין, חומר שגורם לנו לתחושת הנאה וסיפוק. אצל אנשים עם הפרעת קשב, הדופמין מתפנה מהר מדי מהמערכת, ולכן הם חווים פחות "תגמול" מפעולות יומיומיות. כדי להרגיש סיפוק ולהצליח להתרכז, המוח שלהם זקוק לגירויים חזקים במיוחד . מה מפעיל את הדופמין אצלם? פעולות עם עניין אישי גבוה (תחביב אהוב). אתגרים משמעותי

נוכחים נפקדים: למה אנחנו מבלים עם הילדים יותר מאי פעם, אבל הם מרגישים לבד?

מחקרים מהשנים האחרונות חושפים נתון מפתיע: הורים בעולם המערבי משקיעים היום יותר זמן בטיפול בילדים בהשוואה להורים בשנות ה-60. זה נשמע מוזר, אנחנו עובדים הרבה יותר שעות, מרוץ החיים היום אינטנסיבי יותר, ואימהות היום יותר יוצאות לעבוד. ובכל זאת, המחקרים מראים שאנחנו נמצאים עם הילדים יותר שעות בשבוע, כנראה על חשבון שעות הפנאי לעצמנו או תחזוקת הבית. אז למה כולם מרגישים אשמים? למה אנחנו טובעים בתחושה שאנחנו "לא שם" מספיק? אולי כי השאלה היא לא כמה זמן, אלא איזה זמן. ב-2015 פורסם מח

הגשמה עצמית או זוגיות ומשפחה?

יש איזו מוסכמה חברתית כאילו החיים שלנו מסתיימים כשאנחנו נכנסים לזוגיות ומקימים משפחה. החברות עורכות מסיבת רווקות לכלה, כאילו תמו ימי הזוהר שלה והחברים עורכים מסיבת רווקים לחתן, כאילו הוא נפרד כעת מחייו. גם על במות הסטאנד-אפ מקובל להתייחס לאירוע כאל אירוע פרידה מהחיים שלנו כאדם חופשי ומוגשם. אני פוגשת אותם בקליניקה כמה שנים מאוחר יותר, כשהם מגלים יום אחד שוויתרו על עצמם. נזכרים במרירות שפעם היו להם תחביבים וחלומות. אנשים שחווים משברי גיל ומתמלאים בתחושת החמצה על כל השנים שחלפו

זה רק בצחוק? לא בדיוק.

אם היו מבקשים מכם לתאר את הילד או הילדה שלכם במשפט אחד, מה הייתם אומרים? ומה לגבי בן או בת הזוג שלכם? האם הייתם אומרים: היא אור? שמש בחיים שלי? חכמה, מצחיקה, יפה? או שאולי: נודניקית, מעיקה, חופרת, לא סותמת? והפרטנר שאיתו אתם חולקים חיים, איך הייתם מתארים אותו? בתרבות שלנו, התשובות השליליות הפכו כמעט לנורמה. על במות סטנד־אפ, בשיחות סלון, ואפילו בשיחות בין הורים, מקובל לדבר על בני זוג כבלתי נסבלים ועל ילדים כמעיקים. האישה מוצגת כמי ש"תמיד כואב לה הראש", מציקה וביקורתית. הגבר כ

הורות הליקופטר

כל ההורים אוהבים את הילדים שלהם. רוב ההורים גם דואגים להם ובצדק. אבל אצל חלק מההורים הדאגה הופכת לקושי עמוק לשחרר. במקום לאפשר לילדים להתמודד עם תלאות החיים, הם מנסים לעשות זאת עבורם: להסיר כל מכשול, למנוע כל תסכול, ולהקל ככל האפשר. הורים כאלה מתקשים לשאת את המחשבה שהילד שלהם יחווה כאב, קושי או אכזבה. כשהילדים הולכים לגן ולבית הספר, הם רוצים לדעת כל פרט ממה שעבר עליהם. הם נמצאים בקשר תכוף עם הגננת או המורה, עוקבים מקרוב אחרי דיווחים מבית הספר, לוקחים את הילדים לכל מקום, יושבי

חרדות אצל ילדים: איך מזהים, מבינים ומחזירים לילד תחושת ביטחון

האם הילד שלכם נצמד אליכם יותר מתמיד? האם הוא מבקש שתלכו איתו לכל מקום בבית? האם הוא מבקש מכם שתישארו איתו עד שיירדם? ואולי הוא אפילו חזר לבקש לישון אצלכם במיטה? בשנים האחרונות, בהרבה בתים בישראל, גם בעקבות הקורונה ועוד יותר בעקבות המלחמה, ילדים מראים סימנים של חרדה. אתם מוצאים את עצמכם מסבירים שוב ושוב שאין סיבה לפחד, שהוא כבר גדול ויכול לבד. אתם מתעצבנים וכועסים ואולי אפילו מענישים, אבל גם מרגישים אשמה, כי יש בכם גם קול קטן שאומר: "הוא לא עושה הצגה, הוא באמת מפחד". אם זה מה